חנוכה בכותרות

המסורת המקובלת ביותר בחנוכה.היא גם המופרכת ביותר. את תהילים פרק ל נהוג לקרוא עם הדלקת הנרות . הפרק נפתח בכותרת : "מזמור שיר חנוכת הבית לדויד". מה יותר מתאים מאשר לקרוא פרק על חנוכת הבית {המקדש} ב....חנוכה..נכון?
 לא נכון

ראשית על איזו חנוכת בית לדויד בכלל מדובר בעוד מי שבנה את הבית הוא כמובן שלמה . וגם מעבר לזה תוכן הפרק עצמו אין לו שום קשר לבית, או למקדש או לחנוכת המקדש אלא מדובר בהימנון הודיה לאל- "שיוועתי אלייך ותרפאני " -הודיה לאל על רפואה ממחלה קשה."חייתני מיורדי בור " -מודה המשורר ומלין: " היודך עפר? היגיד {א} מתייך?" כלומר המתים לא יכולים להודות לך אז בשביל מה אתה צריך אותם ? { הוא לא צריך. בשביל זה עומדת לימינו הסטטיסטיקה של מספר הלידות ...}.מכאן עולה המסקנה כי מי שכתב את הכותרת למזמור ומי שכתב את המזמור ..הם אנשים שונים...

במחקר כבר הצביעו על האפשרות כי המקור לכותרות המזמורים נעוץ בעורכי המזמורים.אלו שאספו אותם וקיבצו לאגד אחד. יכול להיות. אך איזו סיבה יש לסופרים מן המאה השלישית לפנה"ס בימי הבית השני "להדביק" כותרת לא מתאימה כל כך -ולייחס את המזמור לדויד בחנוכת המקדש ??
 האפשרות היחידה היא להניח כי הסופרים קיבלו את המגילה הזו מן המוכן. כלומר שהמזמור הגיע אל האיסוף בגרסה הזאת של הכותרת ה"לא מתאימה"
 אם כן,מי שינה או ערך או הוסיף את כותרת "חנוכת הבית" למזמור שבכלל לא מדבר על הבית. ומדוע?

ההשערה שלי קשורה לזהות האוספים הראשונים. לא המחברים של המזמור. אלא האוספים -אלו שקיבצו ואיגדו את החומרים הראשונים למגילות רשמיות.
העדות  על אנשים אלו נמצאת במשלי פרק כה .א: גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה . הנה כאן עדות על סופרים בימי חזקיה שהעתיקו מגילות עתיקות. אך יש משהו נוסף המעניק ל "אנשי חזקיה" את התפקיד של החשודים העיקריים לשיבוש הכותרת בתהילים פרק ל. והוא הקשר למחלתו של חזקיה ולשיפוץ בית המקדש.

דברי הימים ב פרק כט מדווח על השיפוץ הכללי שעורך חזקיה במקדש המלך בירושלים. דיווח לא מקורי אך כזה המתבסס על הנחות נכונות של הסופר המאוחר הקורא כמונו במלכים ב פרק כ . תיאור על ביקורה של משלחת בבלית בירושלים שבאה להתרשם מעושרו של המלך חזקיה. בעוד שבפרק הקודם קוראים על "קיצוץ הדלתות" שעורך המלך במקדש כדי לשלם את המס לסנחריב. מכאן הוא מסיק שהייתה תקופת ביניים של שיפוצים ורווחה. באותו הפרק מדווחים על מחלתו הקשה של המלך חיזקיה שמצליח להירפא ממנה אודות לנס ולתפילות מיוחדות של הנביא.

המלך נופל למשכב בתקופת העבודה על שיפוצי בית האלוהים בירושלים. האם ראו בזה בני התקופה סימן למזל רע? אין ספק שרפואתו של המלך השאירה רושם גדול ויכלה לשנות את כל היחס להחלטה של המלך לגעת בבית המקדש . אות וסימן לצדקת דרכו. וכך סופרי אותו המלך שאליהם הגיע המזמור שאמר: "מזמור לדוד ארוממך ה כי דילתני ולא שימחת אוייבי לי " יכלו להתבסס על המציאות בזמנם ולהוסיף : מזמור שיר חנוכת הבית לדוד ארוממך" - השיר על חנוכת הבית שגרמה לריפוי המלך .

העורך והנערך- קשים חייו של המחבר המקראי -מלכים ב פרק יח

ט וַיְהִי בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית, לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ--הִיא הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, לְהוֹשֵׁעַ בֶּן-אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל; עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ-אַשּׁוּר, עַל-שֹׁמְרוֹן--וַיָּצַר עָלֶיהָ. י וַיִּלְכְּדֻהָ, מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים, בִּשְׁנַת-שֵׁשׁ, לְחִזְקִיָּה: הִיא שְׁנַת-תֵּשַׁע, לְהוֹשֵׁעַ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, נִלְכְּדָה, שֹׁמְרוֹן. יא וַיֶּגֶל מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-יִשְׂרָאֵל, אַשּׁוּרָה; וַיַּנְחֵם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר, נְהַר גּוֹזָן--וְעָרֵי מָדָי. יב עַל אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, וַיַּעַבְרוּ אֶת-בְּרִיתוֹ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה; וְלֹא שָׁמְעוּ, וְלֹא עָשׂוּ. {פ}
יג וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּה, עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת--וַיִּתְפְּשֵׂם. יד וַיִּשְׁלַח חִזְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה אֶל-מֶלֶךְ-אַשּׁוּר לָכִישָׁה לֵאמֹר חָטָאתִי, שׁוּב מֵעָלַי--אֵת אֲשֶׁר-תִּתֵּן עָלַי, אֶשָּׂא; וַיָּשֶׂם מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עַל-חִזְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכַּר-כֶּסֶף, וּשְׁלֹשִׁים, כִּכַּר זָהָב. טו וַיִּתֵּן, חִזְקִיָּה, אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף, הַנִּמְצָא בֵית-יְהוָה; וּבְאֹצְרוֹת, בֵּית הַמֶּלֶךְ. טז בָּעֵת הַהִיא, קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת-דַּלְתוֹת הֵיכַל יְהוָה וְאֶת-הָאֹמְנוֹת, אֲשֶׁר צִפָּה, חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה; וַיִּתְּנֵם, לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר.
יז וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-תַּרְתָּן וְאֶת-רַב-סָרִיס וְאֶת-רַבְשָׁקֵה מִן-לָכִישׁ אֶל-הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ, בְּחֵיל כָּבֵד--יְרוּשָׁלִָם; וַיַּעֲלוּ, וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלִַם, וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה, אֲשֶׁר בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כֹבֵס. יח וַיִּקְרְאוּ, אֶל-הַמֶּלֶךְ, וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ, אֲשֶׁר עַל-הַבָּיִת; 



המון דיברנו כאן על "מקורות" ועל מגילות שונות שהותכו אל טכסט אחד -הטכסט המקראי שאנו קוראים בו היום. והנה כאן הזדמנות קלאסית להבין על מה מדברים. על פי הפס יג -טז הגיע חזקיהו להסכם בר קיימא עם סנחריב. אבל פתאום בפס הבאים נזרק הקורא אל סיטואציה שאינה מכירה כלל בהסכם הזה. מצב של מצור ,והתגרות וחשש ופחד. "הוצא" את הפס הנ"ל מהחיבור והרי לך רצף טבעי של הדברים הכתובים. כלומר שמה כתוב בפס יג-טז היה שייך ככל הנראה למגילה{מקור} אחת המספרת על עלייתו של מלך אשור על ירושלים ועל הפיתרון הדיפלומטי -כלכלי ששלף חזקיהו בעבור למנוע המלחמה. ואילו הדברים האחרים היו כתובים ביד אחרת שסיפרה על העימות על חומות ירושלים. הסיבה שבכל זאת אנחנו מקבלים את הפרק באופן הזה -קשורה לעבודתו של המצרף שעמד בפני קושי עריכתי. שחייב את תחיבת המגילה הקצרה בין חלקי המגילה הארוכה. כיוון שעל פי המגילה הארוכה - ט-יב ויז -עד הסוף נטען כי בשנה השישית לחזקיהו עלה סנחריב על ירושלים וכל עניין רבשקה קשור בו. ואם זה נכון ובסופו של הסיפור סנחריב מקבל בעיטה חזרה לנינוה בחסות הפרוייקט "מלאך לצרה" אז מה לעשות עם המגילה הקצרה המספרת שלאחר מכן {!!} שמונה שנים מאוחר יותר - חזקיהו עוד עושה עסקים משפילים עם סנחריב. סתירה קשה. לכן הפך המחבר-המצרף את המגילה הקצרה לבשר מבשרה של הארוכה הלא הם פס יג- טז. וכך הוא פותר את הסתירה עי שהוא ממקם את סיפור רבשקה בשנה הארבע עשרה של חזקיהו. כלומר שעתה יש לנו כאן 2 מסעות של סנחריב. בראשון הוא קיבל פיצויי מלחמה והלך לדרכו ובשני הוא בא לסגור עניין וחזר עם הזנב בין הרגליים. עניין של סינטיזה מדרשית. והאמת ההיסטורית גם היא סינטיזה. שעל פי האנלים של סנחריב אנחנו יודעים שהוא יצא אמנם ליותר ממסע אחד. ליתר דיוק 3 מסעות אך יחד עם זאת רק השלישי מתייחס לחזקיהו ושם נכתב דווקא תיאור המשקף את דברי המגילה הקצרה.

אחאב ואיזבל

יט} וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה: {כ} וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל אֵלִיָּהוּ הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי וַיֹּאמֶר מָצָאתִי יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה: {כא} הִנְנִי (מבי) מֵבִיא אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל: {כב} וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל: {כג} וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל: {כד} הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם: {כה} רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ: {כו} וַיַּתְעֵב מְאֹד לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: {כז} וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט: {כח} וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר: {כט} הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לֹא (אבי) אָבִיא הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ:


הקושי הגדול בדברים נעוץ בפס כב הוא משפט המפתח של הפרק. ממנו ניתן לקבל את הרושם כי חטאם של הזוג המלכותי {אני לא אמרתי נתניהו!}קשור לענייני הפולחן ולא באופן חד משמעי לסיפור הכרם. לפחות לא כפי שהוא מסופר כאן והנה קריאה משווה בפרק אחר המציין את האינסידנט הזה מעלה את ההשערה כי הסיפור כפי שהוא מסופר בפרקינו הינו הרחבה של סיפור המקור . הרחבה-מסגרת שמטרתה "ללמד" או להורות לקח מוסרי . במובן הזה נלקחו הדמויות ההיסטוריות של אחאב ואיזבל לשרת את המשל. הרמזים לתקופת המחבר-המרחיב נמצאים בפס א המציין את אחאב כמלך שומרון {ולא ישראל} וכן בפס האחרונים במאמרו של האל ה"מוחל" לאחאב החוזר בתשובה. ואלו השקפות המתאימות לתקופת שיבת ציון אותו הפולמוס בין היושבים בגלות האומרים "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" לבין אלו המשוכנעים כי א נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי--יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם. ב דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ--כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲו‍ֹנָהּ: כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה, כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ.{ישעיהו מ} סיפור נבות במקור סופר באופן אחר כפי שניתן ללמוד ממלכים ב ט : כד וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת וַיַּךְ אֶת-יְהוֹרָם בֵּין זְרֹעָיו וַיֵּצֵא הַחֵצִי מִלִּבּוֹ וַיִּכְרַע בְּרִכְבּוֹ. כה וַיֹּאמֶר אֶל-בִּדְקַר שָׁלִשֹׁה שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בְּחֶלְקַת שְׂדֵה נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי כִּי-זְכֹר אֲנִי וָאַתָּה אֵת רֹכְבִים צְמָדִים אַחֲרֵי אַחְאָב אָבִיו וַיהוָה נָשָׂא עָלָיו אֶת-הַמַּשָּׂא הַזֶּה. כו אִם-לֹא אֶת-דְּמֵי נָבוֹת וְאֶת-דְּמֵי בָנָיו רָאִיתִי אֶמֶשׁ נְאֻם-יְהוָה וְשִׁלַּמְתִּי לְךָ בַּחֶלְקָה הַזֹּאת נְאֻם-יְהוָה וְעַתָּה שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בַּחֶלְקָה כִּדְבַר יְהוָה. כאן אחאב הוא ההורג את נבות ואת בניו {!} ובנו הוא זה המשלם את המחיר.

מלכת שבא

 מלכים א פרק י 

דומה כי הפס הבא סתום:
 "הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה נָתַן לְמַלְכַּת שְׁבָא אֶת כָּל חֶפְצָהּ אֲשֶׁר שָׁאָלָה מִלְּבַד אֲשֶׁר נָתַן לָהּ כְּיַד הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַתֵּפֶן וַתֵּלֶךְ לְאַרְצָהּ הִיא וַעֲבָדֶיהָ: " ..מה הוא נתן? למה הוא נתן פעמיים? מאוד לא ברור.

 והנה המפתח להבנת הפס נמצא בהבנת האירוע עצמו. כי גם כאן מגיע אלינו הסיפור במקוטע . הוכחה לכך הן המקום האקלקטי של התוספות המתארות את עושרו וכספו של שלמה בירושלים. אם כך מה היה אופי המפגש בין המלכים על פי המחברים? הכתובים מגלים את דעתם בפס הראשון אבל כדאי לשים לב כי הכוונה לא סתם לחידון מטעם מלכה אקסצנטרית אלא ל...תחרות. מין פוקר עתיק שבו מכריזים המלכים "אול אין.." וזאת הסיבה שהגיעה הגברת משבא עם כל הזהב וכו ..היא באה לשים אותם על השולחן-ולגרום לשלמה להמר על סכום גדול ולהפסיד. אך הוא -כך מספרת האנקדוטה בפרקנו לא רק שניצח אלא שבשל עושרו המופלג וחכמתו הדיפלומטית השיב לה את "כל חפצה- כלומר את כל הרכוש שהפסידה ואף הוסיף על זה משלו..{כיד המלך שלמה} - חכמת המנצח.

ויחכם מכל אדם

מלכים א ה 

 וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם: {י} וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם: {יא} וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב: {י



ישנה אפשרות כי הכתובים האומרים ויחכם מכל אדם וכו מתכוונים לומר דבר אחר והוא ששלמה החכים -למד מכל אדם {ובזה ייחודו וגדולתו} וכאן באה רשימת המורים שלו -אנשי השם מהם החכים . איתן והיימן וכלכל ודרדע -כולם בני מחול{שאגב ייתכן כי אין זה שמו של איש -מחול אלא שם של מקום : מחולה . כמו המקום שממנו מגיע אלישע בן שפט הנביא אבל מחולה. ובהחלט אפשר לשער כי אם המחברים של שמואל ומלכים מתארים עיר של כהנים-נב אז אולי יש מקום גם לעיר אקסקלוסיבית של חכמים ונביאים ועיר של לוחמים ועיר של בעלי מקצוע כמו המקוננות ששמואל ב מצביע על מקומם ב..תקוע} כולם מוזכרים בפס אחד בדברי הימים א פרק ב רק ששם התחלף השם מחול ל...חמול.ואביהם הוא זרח... ההשוואה לרשימה בדברי"מ מעניינת מאוד כיוון שהיא מעלה סתירה גניאולגית ..ואיתה השאלה איך ייתכן כי המחבר העלה בדעתו כי נכדיו של יהודה היו בני דורו של שלמה...? מכאן אתה למד כי גם המסדר הכרוניסט מחבר דברי הימים "קרא" את "ויחכם מ.." כסימן לקדמותם של אותם חכמים שעליהם לא היה לו כל מושג . ויחד עם זאת הוא דאג לשבצם בשבט ה"נכון" בשבט יהודה. אז או שמדובר בפרשנות מקורית של בעל דברי"מ {דבר שהוא בהחלט לא נמנע ממנו לאורך כל הדרך..} שייחס לשבט יהודה את החכמה או שהיתה מסורת/פירוש בעל פה לפניו שקבעה כי החכמים איתן והיימן ודרדע וכו הם בני שבט יהודה מכוח העובדה שהיו מוריו של שלמה. הכינוי האזרחי ניתן כאן בפרקינו לאיתן אך בתהילים פח הוא מגיע להיימן. ובפרק שלאחריו הוא חוזר לאיתן...הביטוי "אזרח" הוא נושא לחקירה מעניינת בפני עצמה כאן אומר רק בקיצור כי שמות יב מגדיר את האוכלוסיה הגרה בארץ {בימי בית ראשון} : תּוֹרָה אַחַת, יִהְיֶה לָאֶזְרָח, וְלַגֵּר, הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כלומר שיש "אתם" יש "גר" ויש "אזרח" . אתם- אלו בני ישראל ה"מקוריים." הגר הם נכריים השומרים על מסורת אבותיהם ואזרח -אלו הם המיצטרפים החדשים לברית. אקסכנענים.אקסשכמים.אקסיבוסים.אקסאדומים ...אם כך היימן ואיתן {אחד מהם או כל אחד מהם} מכונים בצדק "אזרחי" כי ברובד הקדום של הטכסט הם זוהו {אחד מהם או כל אחד מהם} כחכמים שהיצטרפו לברית כולם תושבי מחול.

מרתון -שמואל ב,יח

וַיִּקְחוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיַּשְׁלִיכוּ אֹתוֹ בַיַּעַר אֶל הַפַּחַת הַגָּדוֹל וַיַּצִּבוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד וְכָל יִשְׂרָאֵל נָסוּ אִישׁ (לאהלו) לְאֹהָלָיו: {יח} וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ (בחיו) בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

יט} וַאֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק אָמַר אָרוּצָה נָּא וַאֲבַשְּׂרָה אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטוֹ יְהוָה מִיַּד אֹיְבָיו: {כ} וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹאָב לֹא אִישׁ בְּשֹׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה וּבִשַּׂרְתָּ בְּיוֹם אַחֵר וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר כִּי (על) עַל כֵּן בֶּן הַמֶּלֶךְ מֵת: {כא} וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה וַיִּשְׁתַּחוּ כוּשִׁי לְיוֹאָב וַיָּרֹץ: {כב} וַיֹּסֶף עוֹד אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק וַיֹּאמֶר אֶל יוֹאָב וִיהִי מָה אָרֻצָה נָּא גַם אָנִי אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי וַיֹּאמֶר יוֹאָב לָמָּה זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי וּלְכָה אֵין בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת: {כג} וִיהִי מָה אָרוּץ וַיֹּאמֶר לוֹ רוּץ וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי: {כד} וְדָוִד יוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי הַשְּׁעָרִים וַיֵּלֶךְ הַצֹּפֶה אֶל גַּג הַשַּׁעַר אֶל הַחוֹמָה וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ: {כה} וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה וַיַּגֵּד לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִם לְבַדּוֹ בְּשׂוֹרָה בְּפִיו וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְקָרֵב: {כו} וַיַּרְא הַצֹּפֶה אִישׁ אַחֵר רָץ וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה אֶל הַשֹּׁעֵר וַיֹּאמֶר הִנֵּה אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גַּם זֶה מְבַשֵּׂר: {כז} וַיֹּאמֶר הַצֹּפֶה אֲנִי רֹאֶה אֶת מְרוּצַת הָרִאשׁוֹן כִּמְרֻצַת אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִישׁ טוֹב זֶה וְאֶל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה יָבוֹא: {כח} וַיִּקְרָא אֲחִימַעַץ וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ לְאַפָּיו אָרְצָה וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר סִגַּר אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נָשְׂאוּ אֶת יָדָם בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ: {כט} וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר אֲחִימַעַץ רָאִיתִי הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל לִשְׁלֹחַ אֶת עֶבֶד הַמֶּלֶךְ יוֹאָב וְאֶת עַבְדֶּךָ וְלֹא יָדַעְתִּי מָה: {ל} וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ סֹב הִתְיַצֵּב כֹּה וַיִּסֹּב וַיַּעֲמֹד: {לא} וְהִנֵּה הַכּוּשִׁי בָּא וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטְךָ יְהוָה הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ: {לב} וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַכּוּשִׁי הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה:

סיפור השליחים צריך להבין אותו בתוך ההקשר של המבנה הדרמטי שנטווה סביב גורלו של אבשלום. מן ההתפתלות של הכתובים בהסבר המנסה לפשר בין מציאותה של מצבה ואחוזת קבר "לגיטימית" ומוסדרת של אבשלום בזמנם לבין הסיפור על סופו של המורד {יז-יח} ניתן להעריך כי הדברים היו רחוקים מוודאות היסטורית כבר אז -בתקופה שניסח מי שניסח את המשפט " ויקרא לה יד אבשלום עד היום הזה". {כלומר שהכותב הרגיש שמשהו לא בסדר עם הסיפור העתיק - איך מורד ששלח יד במשיח ה זכה לf....g כבוד כזה בצורה של מצבת זיכרון?! ההסבר שלו..יש להודות הוא קצת ..איך אומרים באנגלית ...ליים. על פי הפס יח הועבר המורד אל הקבר שאותו הוא הכין מראש בימי הזוהר שלו ...{אז מה?! למה לא הרסו את המצבה ?} ההסבר הזה הוא פרי עטו האקסקלוסיבי של מעלה הדברים על הכתב. אבל למספר הקדום לא הייתה שום בעיה כזאת כיוון שאבשלום היה בשבילו רק משל. הסיפור שעבר בעל פה או במגילות קצרות לא היה חייב להתאים לנסיבות היסטוריות מדוייקות אלא למוסר ההשכל וולקח שאותו בקשו המספרים להנחיל לשומעיהם . בראיה זו סיפור השליחים הינו שיא דרמטי הנפרש באזני השומע כחלק מן הלקח הנרשם . השליח ה"מבשר טובות" בדרך כלל {אחימעץ} מקורקע בפקודתו של יואב השולח את מבשר הרעות בדרך כלל{השחור. העובד הזר..}קוד מוסכם בשדה קרב בין שני שועלי מלחמה וותיקים..וזאת כדי להכין את המלך לבשורה על מותו ההכרחי של אבשלום. אך ריצתו של אחימעץ יוצרת מצג אחר בפני הצופה-והמלך מטרתה של ריצתו היא לייצג בפני המלך והקוראים את הבשורה הטובה של העם -מלחמת האזרחים הסתיימה. לייצג את הקביעה החוזרת וצצה בסיפורי השופטים ושמואל -כי האינטרס של העם קודם לאישי.הטרגדיה של דויד-מותו של אבשלום צריכה להיתכנס לצד המשפחתי הפרטי ולא להשפיע על המהלכים הגדולים של המלך מול העם -זה המסר שמביאה איתה ריצתו של אחימעץ.

כבשת הרש?

שמואל ב יא

א וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יוֹאָב וְאֶת-עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל-רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם.  {ס} ב וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל-גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד.  ג וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא-זֹאת בַּת-שֶׁבַע בַּת-אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי.  ד וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשָׁב אֶל-בֵּיתָהּ.  ה וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי.  ו וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל-יוֹאָב שְׁלַח אֵלַי אֶת-אוּרִיָּה הַחִתִּי וַיִּשְׁלַח יוֹאָב אֶת-אוּרִיָּה אֶל-דָּוִד.  ז וַיָּבֹא אוּרִיָּה אֵלָיו וַיִּשְׁאַל דָּוִד לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם וְלִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה.  חוַיֹּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ וַיֵּצֵא אוּרִיָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ.  טוַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל-עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְלֹא יָרַד אֶל-בֵּיתוֹ.  י וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר לֹא-יָרַד אוּרִיָּה אֶל-בֵּיתוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אוּרִיָּה הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא מַדּוּעַ לֹא-יָרַדְתָּ אֶל-בֵּיתֶךָ.  יא וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל-דָּוִד הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל-בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם-אִשְׁתִּי חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם-אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה.  יבוַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אוּרִיָּה שֵׁב בָּזֶה גַּם-הַיּוֹם וּמָחָר אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיֵּשֶׁב אוּרִיָּה בִירוּשָׁלִַם בַּיּוֹם הַהוּא וּמִמָּחֳרָת. יג וַיִּקְרָא-לוֹ דָוִד וַיֹּאכַל לְפָנָיו וַיֵּשְׁתְּ וַיְשַׁכְּרֵהוּ וַיֵּצֵא בָעֶרֶב לִשְׁכַּב בְּמִשְׁכָּבוֹ עִם-עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְאֶל-בֵּיתוֹ לֹא יָרָד.  יד וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל-יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה.  טו וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר  הָבוּ אֶת-אוּרִיָּה אֶל-מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת. 

קושי הגדול שעוד לא התייחסו אליו  הוא כמובן הסתירה הגדולה שיש בסיפור הזה לדברי התורה{אחת מיני כמה המתגלות בספרי הנביאים } דברים כב: כב כִּי-יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם-אִשָּׁה בְעֻלַת-בַּעַל, וּמֵתוּ גַּם-שְׁנֵיהֶם--הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם-הָאִשָּׁה, וְהָאִשָּׁה; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִיִּשְׂרָאֵל......נו??!!!!!!!!!!!!!!!?? כאן יש לי מחלוקת עם רבות מן הדעות במחקר הפוטרות את הקושי באנכרוניזמוס . כלומר שספר דברים נכתב ונערך אחרי ספרי שמואל. ואף על פי שעדויות רבות לדבר דווקא כאן -אין זה ממין העניין. כיוון שמבט מעמיק יותר מעלה כי נוסח החוק בדברים. הלינגוויסטיקה שלו מעידה כי מדובר בחומר קדום {קויפמן טוען "קדום מאוד} וגם מבדיקה השוואתית עם טכסטים מתרבויות מקבילות עולה כי "חוק הניאוף" היה מקובל ברוב חלקי המזרח הקדום. אז איך המספר מוציא לנו פה את המלך ואת האישה חתן וכלה?!ומדוע אין שם לאשה הנואפת עם דויד?

בת שבע הוא ייחוס לא שם (!)..מדוע ממשיכים הכתובים לפרט את העץ המשפחתי (בת אליעם)?וכיצד מכל נשות המלך הפכה היא הנואפת להיות אימו של יורש העצר..?
המפתח לפתרון כל השאלות הללו נמצא בבראשית לח תמר ויהודה.

שם נקראת אשתו של יהודה(דויד?) בת שוע .
שוע הוא אציל כנעני ובתו (על פי הסופרים) אינה נקראת בשם פרטי אלא בייחוס כיוון שהיא...זרה.ממוצא זר.

בת שוע-היא בתו של שוע.בת שבע היא בתו של שבע .וריאציה ישראלית לשם הכנעני .( מקבילה מעניינת להשערה הזאת היא המחשבה הקושרת את שבע לשבע המפורסם כמורד בדויד וכו..)אז בת שבע היא כנענית ואילו ובת אליעם היא היא אשתו של אוריה החיתי(זאת אומרת שבמקור היה כתוב בת אליעם אשת אוריה החיתי ללא ההקדמה @״בת שבע״).יש לנו עסק כאן עם 2 נשים .ואכן אם נביט בשני הפרקים נראה כי מה שגורם לנו להבין כי בת שבע היא אשתו של אוריה היא אותה ההקדמה שעליה בדיוק שאלנו מדוע יש להרחיב את הפירוט של הייחוס(בת שבע בת אליעם ).לסיכום: המקור מספר על בת אליעם אישה ממוצא זר אשתו של אוריה החיתי .חוקי התורה כמובן שאינם נוגעים להתנהלות מול הנשים הנכריות(ראי פרשת כי תצא) כך שהסיפור ״יוצא בסדר״ עם החוקים .מעבר לכך בת אליעם אינה בת שבע על פי המקור אלא חיבור מדרשי מאוחר(שניתלה בגניאולוגיה של פרק כג ומטרתו להעמיק את גודל הסליחה מול החטא..)במקור בת שבע מפציעה לראשונה כאמו החוקית של יורש העצר בספר המלכים .