לקושש צרות- על פרשת מקושש העצים בשבת.במדבר טו

• uיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: {לג} וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה: {לד} וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: {לה} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: {לו} וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה:
• 
  
• כמה שאלות קשות מאוד עולות כבר בקריאה הראשונה : אנחנו מדברים על מדבר.כן? דזרט? שממה? ציה? ישימון? איפה האיש מצא עצים ? לאן הוא יצא לקושש? וגם מעבר לזה איפה מצויין האיסור שעונשו מוות לעניין ה"קישוש" ? זה לא שהוא הדליק אש,נכון? ואם על כוונות הדלקת האש מדובר אזי מדובר בפרשה מרחיקת לכת מאוד..יען כי אין העבריין נעשה עבריין במחשבה אלא בעריות כמו שכתוב: "לא תחמוד" אבל בכוונה להדליק אש מוציאים את הבנאדם לסקילה.?! לא הגיוני בעליל מצד דעת המחבר{לא מצד המוסר..כמובן..זה עניין אחר לחלוטין } ועוד יותר קשה אם זה המעשה לאבות סימן לבנים כיצד לא השתייר הדין לגבי עושה מלאכה בשבת ? מדוע הכתובים ממשיכים להתעקש במקומות אחרים על . "ונכרתה הנפש ההיא.."

  לעניות הדעת  הובנה הפרשה הזו שלא כהלכה. וכל זה משום הביטוי " ביום השבת". הציון הזה יכול להיות שהוא משני . או הכתוב משיח לתומו כי האירוע התרחש בשבת {כמו  היה עד- אמצעי ספרותי תדיר במקורות המקראיים } ממה נפשך? אם החטא של המקושש מתייחס לאיסור המלאכה בשבת- איך זה שלא ידעו מה לעשות איתו-על פי הכתוב. למה היה צריך להמתין להוראה שתשבור את התי"קו? מכאן חייבים להסיק כי מדובר בעניין אחר לחלוטין .על פי ההכרה הזאת החטא הגדול שעונשו סקילה הוא עצם קישוש העצים !! וכאן הקשר לשאלה הראשונה. דווקא משום שמדובר במדבר,ישימון,ציה מקום שהעצים נדירים ונידרשים ל...למה? למשכן! לעבודת הקודש. הבנאדם סחב עצים שבמקורם הוקדשו לעבודת הכהנים {או שקושש מתוך ערימת הכהנים והמשמר תפס אותו - ודעו שזה הנכון כיוון שהביטוי "משמר" מתיחס במקרא תמיד רק לכהנים . או שהעצים היו מוקדשים מעצם היותם נדירים }על כן "מופנה הזעם " של האל כלפי המקושש שהניח את טובתו לפני טובת עבודת הקודש. תכליתו של הסיפור עכשיו ברורה לחלוטין כמו גם "מוסר ההשכל" שהוא נושא איתו וכן מתברר מקורו הכהני .

• 
  

החותן שלא

כט} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְהוָה דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל: {ל} וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ: {לא} וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם: {לב} וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהוָה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ:
{במדבר י} 

הקושיה הגדולה ביותר שכדאי לשים לב אליה נמצאת בפרשה של חותן משה.מה בעצם מבקש משה מחותנו(כזכור הוא נקרא יתרו.במסורת אחרת בספר שמות) משה מבטיח לחתנו כי אם ימשיך איתם יהיה לו טוב .אך האיש מודיע שהוא חוזר לארצו .משה עונה לו לכאורה כי האל יעריף עליו טוב אם יואיל הוא להימשיך איתם בדרך(אבל הוא כבר אמר את זה!)ושכדאי שישאר איתם משום שזקוקים לו בעבור שיהיה הגשש שלהם או המדריך שלהם(והיית לנו לעינים)?!וכל זה כשאנו קוראים על עמוד הענן המנחה את בני במדבר?!קשה מאוד 

והיית לנו לעיניים -פירושו ככל הנראה אינו ״והיית לנו לצופה,למדריך,למנחה״ אלא למאסף .או במילים אחרות למשמר אחורי. עין הדרך-קצה הדרך .או הצומת שעל הדרך .משה מבקש על פי הסיפור הזה מחותנו המדייני לקבל על עצמו תפקיד אחראי של איסוף התועים .והכוונת הנגררים מאחור. 

 איננו יכולים לפרש את "והיית לנו לעיניים" כ"והיית לנו למדריך" משום  שמדוע משה צריך את חותנו כמדריך דרך בשעה שמסופר לנו בפס האלה באופן חוזר ונשנה כי עמוד הענן הוא המדריך והמוביל את המחנה!!! סתירה. לכן אין דרך אחרת אלא לנסות להבין למה התכוונו הכתובים באופן אחר. הקריאה החדשה ,אם יורשה לי,  מעניינת וחותרת לאמת כיוון שלא מדובר בדרש אלא בפירושה של המילה "עיניים". או ליתר דיוק בפירושה הדו משמעי של המילה "עיניים". זה לא רק אבר ראיה אלא גם צומת. צמתים. כפי שניתן להבין בבראשית לח: א וַיִּשְׁאַל אֶת-אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ, לֵאמֹר, אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם, עַל-הַדָּרֶךְ. החיבה הידועה של המחברים הקדמונים לכפל משמעות העלתה את המחשבה כי כוונת הכתובים הייתה לספר באופן מחוכם כי משה פנה אל חותנו הגאה -שלא רצה לקבל טובה שלא מגיעה לו וביקש לשוב אל ארצו - כאדם שמכיר את הלכות המדבר לסייע לו ולשמור על הצמתים {בשביל המאחרים שלא יקחו את הפניה הלא נכונה..?}ובעבור זה אלוהים יזכה אותו בטוב.

רוח הטכסט כאן ברורה מעל לכל ספק: חותן משה "מפספס" את ברכתה של הארץ המובטחת. משה מציע לו להיצטרף אבל החותן רוצה לחזור הביתה. אז בסוף החותן נשאר להיות זה שעומד מאחור ומכוון את התנועה. במקור, זה סיפור של ביקורת. של גנאי. כנגד המדיינים . לסיפור יש קווים משותפים מאוד עם הסיפור על מפגשם האחרון של יעקב ועשיו וכן .אברהם ולוט. 2 עמים בצומת דרכים: זה הולך ימינה וזה הולך שמאלה.

"כי אישה כושית לקח"

א} וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: {ב} וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְהוָה: {ג} וְהָאִישׁ מֹשֶׁה (ענו) עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: {ד} וַיֹּאמֶר יְהוָה פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם: {ה} וַיֵּרֶד יְהוָה בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם: {ו} וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: {ז} לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: {ח} פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה: {ט} וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּם וַיֵּלַךְ: {י} וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת: {יא} וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ: {יב} אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ: {יג} וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ: {יד} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף: {טו} וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם: {במדבר יב}

הקונפליקט האמיתי בין האחים - על פי הכתובים הללו ,כלומר על פי כוונתם המקורית הוא אחר מכפי שנראה ממבט ראשון . אמנם הטריגר לכל הסיפור מתחיל ב"אישה הכושית" אבל הפולמוס הזה הוא רק חלק ממאבק גדול יותר -וזה לא מאבק על ההנהגה . אוה לא. פה מדובר על ויכוח עקרוני בשאלת נביאי האמת. או ליתר דיוק מהי ההיראכיה הפנים נבואית.מי נביא גדול . מי נביא קטן. ומה יהיו נקודות ההתייחסות לקביעת המדרג בגילדה הזאת. ואת זאת ניתן להקיש מתגובתו של האל. המספקת את הקריטריונים הבאים: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ . וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה יַבִּיט.." כלומר שנביא האמת {והמקרה כאן מדבר על נביאי האמת -על אותם אנשים שעליהם יש הסכמה כללית כי הם נביאים בשונה מהמקרים המצויינים בדברים יז וכן ירמיהו לח } נביאי האמת המוכרים ,המקובלים כמי שמתארים את דברי האל באופן ישיר ומילולי. היודעים לתאר תמונה בהירה של מציאות עתידית -אלו הם הראשונים במעלה. אלו המביאים את דברי האל -בסמל או בחזון שצריך לפרש אותו {"בחידות"} שרואים מילים אך לא רואים תמונה אלו המשניים וכן הלאה במדרג . הטכסט הזה במקורו -תכליתו לתאר בפני הקורא, המאמין בן תקופת הנביאים את מעמדם המקצועי של אנשי הנבואה. המחלוקת על האישה הכושית היא מחלוקת בין אנשי מקצוע. מטענתם של מרים ואהרון על התקשורת שלהם עם אלוהים ניתן להבין שמה שבעצם הם אומרים זה ש.." שעל פי סמכותינו כנביאים ועל פי פירושם של החזיונות שהגיעו אלינו" - אסור לקחת אישה מבני כוש. לית מאן דפליג וגם הטכסט המקראי כאן תומך בדעה שלמרים ולאהרון כל אחד בנפרד או ביחד יש מהלכים אצל האל. עובדה שהאל מדבר איתם כאן בפרק הזה באופן ישיר . ללא מתווך. אך הפרק הזה גם קובע שמדובר באירוע נדיר. כי בד"כ הוא מדבר כך רק עם משה. ורק משה זכאי להכריע ולחוקק חוקים ולהכריע כיוון שhe is the real deal . כל מה שנובע מזה : העלבון,הרכילות, הצבע של האישה, העונש והצרעת הם סיפורים משניים לאירוע שאותו המקור מבקש לתאר. חלקם אגב אפשר לזהות באופן ממשי כגלוסות -אבל זה עניין לתגובה אחרת. מיינד יו שגם בחינה היסטורית תומכת בניתוח שהבאנו למי שיקרא את המחקר של פרופ ענבר בנבואות, בריתות ושבטים בתעודות מארי{מוסד ביאליק} יגלה את השינוי שחוללה תרבות ישראל הקדומה בתפקידו של הנביא לעומת התרבויות האחרות בזמן העתיק{בבל,אשור,מצרים,פניקיה,יוון } היא איחדה את התפקידים שבזמן הקדום מאוד היו מחולקים בין כמה אנשים. היה החוזה שאותו היו שואלים , היה הפרשן שתפקידו לפרש את דברי החוזה והיה גם את המאמת שתפקידו לאשר האם הנבואה אמיתית או לא. חשיבותו של הפרק הזה מבחינת הסופרים הקדמונים היא קביעת מעמדו האוטונומי של הנביא בישראל . הוא לא תלוי בכהנים {אהרון} כמו גם לא בכריזמה הציבורית שלו {מרים} . בשפה של היום היינו אומרים שהוא לא פוליטיקאי ולא סלב...

וחג שבועות תעשה לך?

עיון במקורות המקראיים על חג השבועות מעלה מס שאלות לא פשוטות ובראשם השאלה מדוע "מתחמק" הצו מקביעה חד משמעית של מועד החג ומשכו?
וחג השבועות תעשה לך. וספרתם לכם ממחרת השבת. וחג הקציר ביכורי מעשייך. אבל שום קביעה החלטית באשר לזמן המדוייק של החג וכמה זמן הוא נמשך.
בעיה אחרת העולה מהקריאה היא כמובן ה"שמות" המתחלפים: שבועות,ביכורים,חג הקציר. ואמנם לספר לילדים בגן ובבית הספר שישנם כמה שמות לחג זה נחמד אבל לענות על השאלה מדוע זה כך...ובכן..

התשובה לשאלה הראשונה היא דווקא הפשוטה מבין שניהם. הכתובים דווקא כן קובעים ואינם משנים ממנהגם ומציינים את משכו של החג - : "חג שבועות " -כלומר החג שאורך שבועות { חג שבועות ולא חג השבועות כפי שקראו לו בשלב היסטורי מאוחר בהרבה}
ויקרא כג קובע בדיוק אלו שבועות :טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; כלומר שחג השבועות הקדום -היה חג על תקופה של שבעה שבועות

מה עשו בחג הזה? בחג הזה בחרו יום אחד{מתוך שבעת השבועות} שבו כל אחד הקדיש את ביכוריו לאל דרך שליחו עלי אדמות הוא הכהן. ליום הזה קראו יום הביכורים.

במדבר כח מדייק את זה יפה:

וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים, בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה--בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם

האם יום הביכורים המקראי חופף ליום הביכורים -שבועות של ימינו?

כנראה שלא. כיוון שהקריאה הזהירה בכל הכתובים מבהירה כי מועד יום הביכורים-לא הוכתב אלא נשאר עניינו של כל משק ומשק מול בית האלוהים הקרוב אל ביתו ...בתקופה של אותם 7 השבועות .יום החמישים בספירה הוא בסך הכל היום האחרון שבו ניתן להביא את מנחת הביכורים

{כך גם אפשר סוף סוף להבין כיצד קבעו ,למען השם, מועד של חג התלוי בתוצרת החקלאית -שכאילו מצווה להגיע ביום מסויים בשנה...}

חיזוק להשערתנו כי יום הביכורים היה עניין פרטי של כל איכר בתקופה בת שבעה שבועות ניתן למצוא בספר מלכים ב בפרק ד :

" וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה, וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים-לֶחֶם שְׂעֹרִים, וְכַרְמֶל, בְּצִקְלֹנוֹ; וַיֹּאמֶר, תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ. "

הכתוב שח לתומו על אדם המגיע אל אלישע הנביא-איש האלוהים- ובידו מנחת יום הביכורים שלו ...איך אנחנו יודעים שזה סתם יום ולא יום ביכורים של כולם ? כי בסיס הסיפור מונח הרעיון כי אין שום לחם בסביבה....{הנביא עושה נס והלחם הקטן הזה מספיק לכווולם}

חג ביכורים {בתוך שבועות} שמח !!

דויד ובת שבע -לזכרה של אלגרה {בת שבע}סבתא שלי שעשתה את כל הדרך מבואנוס איירס לישראל באהבה .הלכה לעולמה בערב פסח. לפני שנה.

שמואל ב יא

 ב וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל-גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד.  ג וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא-זֹאת בַּת-שֶׁבַע בַּת-אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי

הסיפור  על דויד ובת שבע ראוי לשאלות רבות ואכן הפרשנים הקדמונים והחדשים עסקו בניסיון לבאר את מטרת החיבור,ולהאיר באופנים שונים את מניעי הדמויות וההשכל הנובע מן הדברים. אך ישנה שאלה אחת שממשיכה להדהד מול עיני כל קורא והיא: כיצד אותה בת שבע אשר הכתוב מגלה את דעתו כי שיתפה פעולה בניאוף {פס ד "וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו... וכן דבריו של נתן הנביא בפרק יב המבטאים בה זלזול } הופכת לקדושה בפרק יב  וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת-שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן ויקרא (וַתִּקְרָא) אֶת-שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה  אֲהֵבוֹ.  כה וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה.  

כיצד ייתכן שאותה אישה חוטאת זוכה להיבחר להיות ממשיכת השושלת ..?


את הפתרון נחפש מתוך ניסיון אמת להבין כיצד  נראה המקור  של המגילה הכתובה לפני שהפכה בעל כרחה לאסופה. הרמז הראשון נמצא בדברי הימים א פרק ג בציון תולדות דויד : 

וְאֵלֶּה נוּלְּדוּ-לוֹ, בִּירוּשָׁלָיִם:  שִׁמְעָא וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה, אַרְבָּעָה, לְבַת-שׁוּעַ, בַּת-עַמִּיאֵל.  

בת שוע ולא בת שבע . בת עמיאל ולא בת אליעם ..הכרוניסט של ספר דברי הימים מביא גרסה אחרת לזהותה של אם שלמה . לשיטתו זוהי גירסה הנשענת כנראה על מקור שונה משל גירסת ספר שמואל שישנה איתנו היום {!}- השאלה האם קראו לה בת שבע או בת שוע ולאביה עמיאל או אליעם איננה חשובה לעניינו . החשוב הוא העובדה כי מביא הדברים בספר דברי הימים  מחזיק במסורת הטוענת כי אם שלמה ואשת אוריה החיתי הן שתי נשים שונות לגמרי..!

האם ניתן להבין זאת מן הכתוב בספר שמואל ? 

.כן. 

כדאי לשים לב לפסוק עמו  פתחנו : 

וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא-זֹאת בַּת-שֶׁבַע בַּת-אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי

במקרא  כינוי שם האישה : בת-" הינו  סימן לשם האב כמו למשל בת פרעה. בת יפתח . בת שוע{בראשית לח -אשתו הראשונה של יהודה וכן  בספר דברי הימים שלהלן  }גם בסיפור הזה בשמואל ב מקורו של השם "בת שבע" מתייחס לעובדה כי מדובר בביתו של שבע {שבע הוא שמו של גבר כפי שמצאנו בהמשך הכתובים  " שבע בן בכרי " המורד במלכותו של דויד }כעת ניתן לשאול אם אשת אוריה היא ביתו של שבע איכה תהיה  גם ביתו של אליעם.?? ואם נאמר שאליעם היא הסבתא {בת שבע -בת אליעם }הרי שהדבר לא סביר בהחלט שהכתוב יפרט את שושלתה של אישה סתם כך..

מכאן עולה החשד הראשוני כי התיבה "בת שבע" נסתפחה לסיפור על אשת אוריה החיתי בשלב עריכתי מאוחר יותר.ולמעשה שמה המקורי של הגיבורה הוא "בת אליעם"  ואכן עיון מדוקדק בפרשה מגלה כי  שמה של בת שבע אינו מופיע כלל בגופו של הסיפור- המחבר נמנע להעלות את שמה של הדמות ומסתפק בכינויי היחס : אשת אוריה,האישה וכו ורק בפיסקה הנועלת את הפרשה עולה פתאום שמה של בת שבע שוב: וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת-שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן ויקרא (וַתִּקְרָא) אֶת-שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה...

המבנה הסינופטי הזה רומז לתוספת שתופסת : החיבור בין שני קטעי המגילות : הראשונה זו הפותחת את הפרק ומסתיימת בפרק הבא בפס כג  והשניה זו הנמצאת בפרק יב פס כד - הרצון לחבר  בין שני המגילות הללו הכריח את המחבר{האחראי לחיבור בין הקטעים}להוסיף את שמה של בת שבע למגילה הראשונה על מנת ליצור לינקג רעיוני  בין 2 המגילות . אף על פי שהמגילה השניה ,לדעתינו ,איננה קשורה לסיפור אוריה  החיתי כלל וכלל ,אלא למסורת אחרת שאבדה {בין קרעי המגילה המקורית שרק סופה שרד את האיסוף. מגילה שמה שנותר ממנה הם פס כד-כה  בפרק יב} ואת הדיה אנו מוצאים בספר דברי הימים .

 ספר דברי הימים מעיד כי אימו של שלמה ילדה שלושה בנים לפני שלמה .שִׁמְעָא וְשׁוֹבָב וְנָתָן. בספר מלאכים א מסופר כיצד השיגה בת שבע בהשתדלותה אצל דויד את המלוכה לשלמה בנה. יען כי המלך נשבע בפניה כי בנה יהיה היורש היחידי .

אמנם איננו מוצאים תיעוד להתחייבות כזאת בכתובים שלפנינו אך העובדה שדויד "נזכר בה בדיעבד" היא עדות כי המחבר מצטט מקום אחר שבה הובאה ההתחייבות הזאת. לצד ההסבר -מדוע התחייב כך דויד.ומדוע  העדיף את שלמה על אחיו הבוגרים . 

האירוע הנ"ל -הוא העומד לדעתינו בבסיסה של המגילה השניה שחוברה {בטעות} לסיפור אשת אוריה החיתי {זו החסרה שרק את חלקה   אנו קוראים בפס כד-כה} על פי שרידי המגילה הזו- מנחם דויד את בת שבע אישתו ומכניס אותה להריון . הביטוי "וינחם" הוא ביטוי מקראי המופיע תמיד בהקשר פוסט-אבל . ההשערה שלנו היא כי בסיפור המקורי של מגילה זו הייתה מתוארת טרגדיה שבה מתו כל בני בת שבע. זו הסיבה מדוע אנו נראה בהמשך  כי דויד "יעדיף " את שלמה על פני אחיו הבוגרים . דויד מנחם את בת שבע בבן ו...בהבטחה שהבן הזה יירש אותו. 

לפני המחבר-העורך-האוסף הקדום עמדו 2 שרידי מגילות. באחת היה מפורט הסיפור על דויד ועל בת אליעם אשתו של אוריה החיתי והיא הסתיימה במוסר השכל עממי שנשזר בדברי המלך על בנו המת

  : " וְעַתָּה מֵת. לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם -הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד |?} אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא 

לֹא-יָשׁוּב אֵלָי" 

סוף פסוק. סוף המגילה הראשונה  

המגילה השנייה -או ליתר דיוק : שריד מן המגילה השנייה  גם עמד מול פני המחבר

ובה סופר על ניחומו של המלך את אשתו בת שבע . 

המאסף  הקדום הסיק כי המגילה השניה היא המשכה של הראשונה או לכל הפחות יכולה להיות המשכה . לשם כך נדרשו משיכות עט קלות מאוד במגילה הראשונה כמו כאמור תוספת התיבה "בת שבע" וייתכן גם הביטויים "לך לאישה " בפס ט . ו" וַתִּקַּח אֶת-אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה" בפס י  בפרק הבא .  אשר הקטיעה ברצף  בכתובים רומזת על התווספותם למען חזק את הקשר לניחום האישה במגילה השניה. 

לסיכום: עיון חוזר בסיפור דויד ואשת אוריה החיתי מעלה שאלות חדשות בעקבותן ניתן להסיק כי בת שבע -אימו של שלמה המלך ו{בת שבע }בת אליעם אשת אוריה החיתי הן שתי נשים שונות. קוצר היריעה -תרתי משמע של המגילה השנייה עשוי היה לגרום למאסף המגילות לשאוף לאיחוי הרמוניסטי של הכתובים בשלב העלתם -העתקתם למגילת עור אחת. 

בת יפתח - קרבן או אצילות?

אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן—והיה לה'- והעליתיהו עולה.

שופטים פרק יא. יפתח בן של אישה זונה .ראש ומנהיג של חבורת פושעים .מתבקש עי זקני שבטו . שבט גלעד . .לגבש צבא ולצאת ולהושיע את השבט מפני  צבא  בני עמון האימתניים. אחרי חליפת מכתבים דיפלומטים .מאוד מעניינת. אך בעלת השפעה אפסית על המאורעות -יוצא יפתח למלחמה לא לפני שנודר את נדר הנצחון בפני העם וה.

  וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן—והיה לה'- והעליתיהו עולה

או אז 

וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם ה ' בְּיָדוֹ.  וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד-בֹּאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

הכל טוב ויפה אך היסוד הטרגי שנמסך בנדרו של יפתח עומד כעת להתפתח: 

ויבוא יפתח המצפה אל ביתו - והנה ביתו יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת 

תגובתו של המנהיג: 

אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ, הָיִית בְּעֹכְרָי; וְאָנֹכִי, פָּצִיתִי פִי אֶל-יְהוָה, וְלֹא אוּכַל, לָשׁוּב.

בתו של יפתח {שעל שמה אין לנו שום מושג} מקבלת את רוע הגזירה 

 אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אל ה -עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ:  אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לך ה  נְקָמוֹת, מֵאֹיְבֶיךָ--מִבְּנֵי עַמּוֹן..

ויחד עם זאת מבקשת : 

 יֵעָשֶׂה לִּי, הַדָּבָר הַזֶּה:  הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים, וְאֶבְכֶּה עַל-בְּתוּלַי, אָנֹכִי (וְרֵעוֹתָי

תגובתו של האב נמסרת במילה אחת: 

לכי 

 המחבר מסכם את האירוע: 

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ, אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר; וְהִיא לֹא-יָדְעָה אִישׁ, וַתְּהִי-חֹק בְּיִשְׂרָאֵל.  מ מִיָּמִים יָמִימָה, תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, לְתַנּוֹת, לְבַת-יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי--אַרְבַּעַת יָמִים, בַּשָּׁנָה

מה משמעותו של סיפור זה? האם כמאמר ה"חדשים" מדובר ברובד קדום של טכסט מתקופה שבה קרבן האדם -מקובל היה? וגם מעבר לזה הקושי הניצב בעלילה הוא השאלה -מה באמת הוא חשב לעצמו יפתח {או המחבר שכותב על יפתח} בשעה שהכריז על נדרו ?מי היה אמור לצאת  מדלתי ביתו לקראתו כשאנחנו קוראים בפסוקים כי : רַק הִיא יְחִידָה אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ-בַת.איזה מין נדר זה? 

 אמנם בפרשנות המסורתית ידועה גנותו של יפתח {לא בן תורה . עם הארץ} אבל אנחנו איננו סבורים  כך 

הסיפור הזה דווקא תכליתו להאיר באור יקרות את  דמויותיהם  של האב וביתו. הכיצד? 

ראשית כדאי לשים לב למשמעות נדרו של יפתח. כיוון שבניגוד לכל נדר ידוע במקרא {במדבר-בנ"י ויעקב בספר בראשית} כאן בנדר יפתח ישנם  2 תנאים: 2 בקשות מהאל :

1. אם תיתן את בני עמון בידי –ניצחון של יפתח במלחמה

2. בשובי בשלום מבני עמון – שהוא –יפתח יחזור חי מהמלחמה.

 ואין זו אותה הבקשה !! מה המשמעות של הנדר ? מה אומר בעצם יפתח לכל הלוחמים היוצאים איתו לקרב ?

בהיסטוריה העולמית ידועים אירועים דומים. גאיוס יוליוס קיסר.  בגליה {צרפת של היום} מגיע בשנת 56 לפנה"ס למצב נואש  של כיתור בידי צבאו של המורד הגאלי  : ורגינקטוריקס. מה הדבר הראשון שעושה גאיוס  הוא מכנס את שני הלגיונות ומול פניהם הנדהמות הוא שורף את האונייה שלו . ולאחר מכן שורף את אניות כל הצי  . למותר לציין את התוצאה של הקרב...

גם העבד המפורסם : ספרטקוס כמה שנים לפני כן – הורג את סוסו האהוב לפני היציאה לקרב האחרון.

וכך נוהג גם  יפתח.

הוא "הורג" את עצמו למפרע! הוא אומר לחיילים שלו שדי לו הנצחון במלחמה! אין לו צורך לשוב הביתה! למעשה הוא מעדיף למות בקרב! כי אין לו בשביל מה לחזור .

הנדר הוא הצהרה על משימת התאבדות שהוא -יפתח מחבק אותה בשתי ידיים

כעת עולה השאלה ...אם כך מדוע הוא חזר? 

אמנם המקורות עניים במקום הזה אך הם עשירים במקום אחר

בהמשך הפרק צצה מלחמה חדשה מול שבט אפרים. שגם נגדם מציל יפתח את השבט. ובמילים אחרות: אומרים המחברים: ברגע שיפתח הפך לשופט הוא הופקע מרשות היחיד שלו למען האינטרס הכללי של השבט! וכך גם מסתברת תגובה של הבת. היא לא סתם קרבן פסיבי המקבלת את גורלה. אלא שהיא מבינה מדוע אביה חזר והיא מוכנה לקבל את הדין באומץ! ובהרמת ראש בעבור הצלתו העתידית של השבט משאר הסכנות העומדות לפניו!

כמה נשים  בעלות  אומץ ומסירות  שכאלו -אנחנו מכירים?

עסקאות נדלן פיקטיביות-עיון חדש במגילת רות

תקופת  מכתב המגילה :

ויהי בימי שפוט השופטים —בבסיס הקריאה החדשה עומדת טענה ותיקה   כי הזמן המשתקף בטכסט קרוב לזמן חיבור  ספרי שמואל ולשופטים{המאה השמינית לפנה"ס} ולא לזמן כתיבת ספר יונה או מגילת אסתר{המאה השניה לפנה"ס}  כפי שסבורים רבים מן החוקרים. אנו תומכים בדעת   תרגום השבעים המניח את המגילה  בין שופטים לשמואל כפי שגם יוסף בן מתתיהו מניח את סדר הספרים.  בעיקר  כיוון שהמגילה נאמנה לרוח  הטכסטים הקודמים לה{פלגש בגבעה} ולבאים.{שמואל א} להלן המוטיבים השווים : חברה חקלאית מעט פראית {קניה בנעל} ניידות ללא גבולות  {שדה מואב} שבטיות לוקלית { זקני העיר כשופטי דין } המונחים השווים : "לפנים בישראל"  { שמואל א פרק ט}"בית לחם יהודה"{שופטים}  וכן הזכרת קיומו של קיבוץ שבטי של בני אפרים בתוך נחלת יהודה{גם בשופטים וגם בשמואל מוזכרת העובדה הנ"ל}

אף מעבר לזה  קשה לקבל את העובדה שהכותב האדוק {מספר פעמים רבות נשבעים הגיבורים במגילה  בשם האל} אין לו מושג ירוק על חוקי היבמה או גאולת הקרקעות כפי שכבר גובשו בזמנו

כלומר שאם מדובר על כותב במאה השניה איך ייתכן שהוא "מתאר" נהגים בימי השופטים הנוגדים את חוקת משה!!{שכבר הייתה סדורה לחלוטין בשעתו בספר דברים ובשאר מגילות המקרא}-נספח א  

אלא אם כן זמנו של הכותב ניצב לפני גיבוש חוקת משה {ספר דברים} וכך עומדות רגליו של כותב המגילה במאה השמינית לפנהס {קו תחתון} ולא במאה השניה לפנה"ס –מיקום מחודש בפער של 600 שנה.

החוקרים המלומדים ניפקו מספר תירוצים ליישוב הקשיים ונידמה כי הם רחוקים מן  האמת. אומרים  שמדובר ברומן תקופתי פרי עטו של סופר שאינו מקורב לחוגי שומרי הדת{אבל לא הצליחו להצביע על אחד כזה} או ש" ויהי בימי שפוט השופטים" מתאים לויהי בימי אחשורוש {איך ניתן להסיק "מי לקח ממי..?}ובעיקר  ניתפסו לסיפא של המגילה שבה לכאורה נחשף הכותב ,מניעיו ותקופתו.

ח וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן.  יט וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב.  כוְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה.  כא וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד.  כב וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד

לית מאן דפליג שהרשימה הנועלת את המגילה אכן מסגירה  את זמנו של כותב  הפיסקה ומניעיו ותקופתו –במקרה דנן   בין מדרשי  כותבי ספר  דברי הימים{הכרוניסטים –מאה שניה לפנה"ס קו תחתון}- אבל אנו סבורים כי הסיפא של המגילה היא רק תוספת לטכסט המקורי אשר נוספה ע"י אותו כרוניסט ואינה מלמדת על תקופתו האמיתית של החיבור ואף מטשטשת ומרחיקה את הקורא מלעמוד על מניעי הטכסט המקוריים . –

כפי שניתן לראות כאן:

הרמז הראשון לקיומו של העורך המאוחר נמצא כמובן בסוף המגילה עם פירוט שושלת דויד . {פרה-דויד. } שאין לה שום קשר סגנוני עם הכתוב עד שם אבל טביעת כף רגלו ואני אומר רגלו כי היא גסה באופן כמעט בלתי ניתן להכחשה נמצאת כאן בפרק האחרון במגילה:

ד וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים, אֶל-נָעֳמִי, בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם; וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ, בְּיִשְׂרָאֵל. טו וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ:  כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים.  טז וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת.  יז וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד.  

ישים לב לעניין הבא  ד וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים, אֶל-נָעֳמִי, בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם; וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ, בְּיִשְׂרָאֵל................................................

.........................................

מה? מה שמו בישראל? מה שמו בישראל של הילד הנולד שהנשים קראו בו לנעמי? ושלא יעלה על דעתו לומר שהפסוק מסתיים כך משום שעל פי המקור המקראי אין  מושג סגור של "לקרוא את שמו בישראל" אלא כנסמך להלן: דברים כה,י: ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל" 

ועוד ישים לב שאין כל קשר בין השם שניתן לכאורה{שוב ..?שוב קוראות נשים בשם התינוק הפעם אלו השכנות..}עובד לבין המשמעות הסימלית : "יולד בן לנעמי "  ..}

כלומר  ששמו המקורי של  הילד ייתכן  והושמט{אולי .."נעמן" ? כיוון שהן אומרות הינה נולד בן  לנעמי...ואגב נעמן הוא שם מואבי ידוע כזכור מסיפורו של אלישע ונעמן המלך המצורע } 

מסקנה : היד שטמנה כאן את השושלת {כרוניסט} היא שטיפלה בסידורו של הטכסט כך שיסתדר שעובד הוא בנו של בועז   וסבו של דויד   -ועל ידי כך יצר  את  ה"מחולל" האמיתי  שהכשיר את ההכרה הקאנונית במגילה.

אבל המגילה עצמה כוונתה לספר סיפור אחר מיפיפותה של רות והקשר שלה {הדמיוני והאנאכרוניסטי כפי שהוכחנו}לשושלת המלוכה.סיפור שהעריכה המאוחרת לא תפסה את דקויותיו.ואם תפסה הרי שהתאמצה לטשטש

קריאה חדשה במגילת רות

לאחר שעמדנו על זמנו הנכון של החיבור מייד מתנתקות כוונותיו של הכרוניסט מכוונות המחבר הראשון. הקריאה המסורתית המקובלת הפדגוגית כפי שנלמדת בבתי הספר ובבתי המדרש הדתיים והחילוניים כאחד מבוססת בעל כורחה על הנחותיו ועקרונותיו של האחרון.

זה המקשר בין רות לשושלת המלוכה .זה שאגב כך מעניק נופך של אידיליה לדמותם של גיבורי הסיפור: רות,בועז ונעמי ועם זאת מעמיד מולם את  ה"רעים" : בניה של נעמי {כפי שניתן להסיק ממשמעות שמם : מחלון וכיליון} שלא העמידו בנים, הגואל שלא גאל{הפלוני האלמוני כפי שנקרא שם במקור רות פרק ד}  והגיסה השנייה –ערפה שלא עשתה כמעשה רות ושבה על עקבותיה למואב.

אך לאחר ניתוק הכרוניסט מהמקור והשלת האידיליה מגיבורי הסיפור עולים קשיים גדולים מאוד המצביעים על כיוון אחר לחלוטין בפענוח המגילה.

אלו הם הקשיים:

1.הסיפור נטול האידיאליה מתברר  כדל. רזה וחסר עימות דרמטי .בניגוד לכל סיפורי פלגש בגבעה,ומיכה ובני דן ואפילו שמואל ועלי. איפה הדרמה?איפה הגילוי? בסך הכל סיפור פשוט על גאולת קרקע של איזו אלמנה שחזרה מסיבוב בחו"ל על רקע תקופת הקציר .אף אחד לא נמצא פה בסכנה ,אין פה רצח{פלגש} או דילמה{מיכה} או אפילו גילוי אלוהי{שמואל בבית עלי} –מה המניע לכל המגילה ? 

2. באופן מאוד משונה מתברר כי למרות שכל העלילה נסובה על ענייני גאולה,החזקה ומכירה וקניה של אדמה {ממש עסק נדלנ"י..} לא מוזכר אפילו פעם אחת התשלום בכסף !!

כלומר אנשים עוסקים פה במכירה וקניה של אדמות אלימלך אבל אף כסף לא עובר פה בין האנשים. בשעה שבמסורת המקראית והתקופתית אין רכישה אגררית ללא תשלום!{אברהם ומערת המכפלה, אגרות אל עמרנא, ירמיהו וענתות וכו וכו}

אם כן מה הסיפור?

דווקא הקושי הגדול של אי העברת התשלום בין בעלי החזקה מעניק רמז ראשון לפענוח הטכסט המקורי להבנת הדרמה החבויה ולכוונת נושא הכתב.

בתורת הכהנים {ספר ויקרא } –אשר במסורת הפרשנית קודם לדויטרונום ומתאים כמשקף  רוח החוק בתקופת חיבור המגילה כפי שציינו בתחילת הדברים כתוב:

כה כִּי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ--וּבָא גֹאֲלוֹ, הַקָּרֹב אֵלָיו, וְגָאַל, אֵת מִמְכַּר אָחִיו.  כו וְאִישׁ, כִּי לֹא יִהְיֶה-לּוֹ גֹּאֵל, וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ, וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ.  כז וְחִשַּׁב, אֶת-שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ, וְהֵשִׁיב אֶת-הָעֹדֵף, לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר-לוֹ; וְשָׁב, לַאֲחֻזָּתוֹ.  כח וְאִם לֹא-מָצְאָה יָדוֹ, דֵּי הָשִׁיב לוֹ--וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ, עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל; וְיָצָא, בַּיֹּבֵל, וְשָׁב, לַאֲחֻזָּתוֹ.

הקריאה הנכונה {והיו לאורך השנים קריאות מאוד לא נכונות ..} בחוק הזה כי כדלקמן : אם בשל נסיבות כלכליות נאלץ בן השבט למכור {ליתר דיוק להחכיר  כפי שמתברר בסיפא של החוק –שמיטת היובל} את זכויותיו על הקרקע למישהו אחר ...קיימים בפניו  2 אפשרויות האחת :  האפשרות להציע לקרוב משפחה להיות הגואל .כלומר שיהיה מוכן ומסכים לשלם עבור החכירה בתנאי גאולה=השבת הקרקע לבעליו הראשון ללא כל פיצוי בשעה שיוכל לשוב ולעבד את האדמה .. הרעיון הוא  שימור בעלות הקרקע בתוך הפאטריה  ועיבוד האדמה .משום שבמקרה  הגרוע שבעל החזקה  הראשון אינו מצליח להתאושש- הרי שהקרקע  נשארת במשפחה ואף האדמה אינה ננטשת מעבודה בכל אותה התקופה. .

האפשרות השניה: היא חכירה בהסכם חופשי לתקופת זמן {שלא כמו הגואל} במקרה כזה אומר כאן החוק צריך בעל הקרקע הראשון שרוצה בחזרה את קניינו לפצות את החוכר על פי הערכת שווי של התבואה פחות השנים שנותרו ל"חוזה"..  

ננסה כעת לפרש את עלילות גיבורי המגילה לאור ביאור החוק .

אם כן, המגילה פותחת בסיפור של אלימלך שעוקר עם משפחתו מבית לחם. מה הוא עושה עם האדמה שלו? חכירה חופשית או גאולה?זו סוגיה חשובה המתבררת בהמשך

האיש נפטר ובניו נושאים להם נשים מקומיות . כדאי לשים  לב שהמחבר כמעט שח בזה על פי תומו ואין בזה אותה קריאת גנאי המתבקשת מהקריאה האידיאלית שנוספה עם הכרוניסט. לאחר שגם הם עוברים מן העולם {מחלון וכיליון שמות המסמלים את סופם של מי שעוזב את הקרקע שלו..!}שבה נעמי אל בית לחם וצמודה לה כלתה רות . אישתו של מי היא הייתה..?

מן הכתוב לא ברור לאן בדיוק היא שבה { וַתָּשָׁב נָעֳמִי, וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ, הַשָּׁבָה, מִשְּׂדֵי מוֹאָב; וְהֵמָּה, בָּאוּ בֵּית לֶחֶם, בִּתְחִלַּת, קְצִיר שְׂעֹרִים.}אך מהניסוח הבנאלי ניתן להניח כי היא שבה מן הסתם לחלקת משפחת  אלימלך.

עכשיו. מה המצב של האדמה ?מי מתחזק אותה כל השנים?מי החכיר אותה ?

בועז!

שים לב לזה:לאחר שהתיישבו במקום  רות יוצאת ללקוט אבל באיזו חלקה בדיוק..?הנה מפרש המחבר בדיוק: וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים; וַיִּקֶר מִקְרֶהָ--חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ

זאת אומרת...שבמקרה היא "נפלה על" חלקת השדה של בועז שהייתה פעם של משפחת אלימלך..

הנסמך הוא חלקת השדה לא בועז. זו הקריאה הנכונה ,לדעתינו. חלקת השדה {לבועז} אשר ממשפחת אלימלך .

ומכאן מתברר שהוא –בועז –כפי שמצויין בתחילת הפרק אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל--מִמִּשְׁפַּחַת, אֱלִימֶלֶךְ:   ... הולך בעוד כמה רגעים  להיתקל בגיסה המנושלת על ..אדמתה-אדמתו  האם יש רגע דרמטי מזה?

ואז קורה המפגש ובמקום לשלוח את בעלת החזקה האמיתית על האדמה  {שאינה יודעת אגב על מה היא דורכת ...} הוא –איש הזרוע- מגלה כלפיה חמלה ולוקח אותה תחת חסותו .

כשרות שבה אל נעמי עם הפרודקטים שאספה –מאיפה שאספה מתברר לנעמי יחסו של בעל הבית החדש אל המנושלות והיא פורצת בשמחה –מגואלנו הוא. היא מזהה אפשרות לסגור את המעגלים כפי שצריך

שים לב –הגאולה עדיין לא קרתה וכאן הוא  עצם העניין. שבקריאה הכרוני סטית ניתן היה להבין שעם שובה של נעמי  -האדמה של אלימלך עומדת למכירה ובועז ברוב אצילותו דואג לקנות את האדמה עם הנשים וכך מציל אותם מחרפת רעב והופך למייסד שושלת המלוכה. אבל הקריאה המקורית החושפת כי עיבוד האדמה של אלימלך נעשה על ידי בועז  -מרחיקה   אותו  מחוץ  לחוק . עיבוד ללא גאולה??אותו הדבר בעניין יחסו של בועז  לנשים,לנערות שלו ..הנה כאן אומרת נעמי לרות:  ב וְעַתָּה, הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ, אֲשֶׁר הָיִית, אֶת-נַעֲרוֹתָיו. זה הבנאדם ככה הוא אין לו בעיה לדעת את נערותיו.ולכן היא {נעמי} שולחת את רות אל הגורן של בועז בלילה .{אבל מציידת אותה במשפט מפתח } 

ואז מה קורה? מה שקורה לכל גבר שמוצא נערה תחת רגליו : ח וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת; וְהִנֵּה אִשָּׁה, שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו

וַיֹּאמֶר, מִי-אָתְּ; . ורות עונה  את משפט המפתח : וַתֹּאמֶר, אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה.

אין אישה ללא ..גאולה.

ואז נופל האסימון לבועז: אישה ללא גאולה..אדמה ללא גאולה. אם אני גואל את האישה אני אוכל להשאיר את האדמה אצלי ..כחוק. וזה הפיתרון שנעמי נותנת לו...וזו הסיבה שבממכר כפי שיצויין בהמשך לא עובר שום כסף...!

המסר של נעמי עבר אליו כפי שניתן לראות בתגובתו של בועז  הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן, מִן-הָרִאשׁוֹן ואף הוא לאחר שהבין מה שצריך לעשות : דואג להעביר אל נעמי  את הצעת הקניה של רות  {שש שעורים ומטפחת } הנה ככה  הוא קונה את רות

וַיֹּאמֶר, הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר-עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי-בָהּ--וַתֹּאחֶז בָּהּ; וַיָּמָד שֵׁשׁ-שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ, וַיָּבֹא הָעִיר. טז וַתָּבוֹא, אֶל-חֲמוֹתָהּ, וַתֹּאמֶר, מִי-אַתְּ בִּתִּי; וַתַּגֶּד-לָהּ--אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה-לָהּ, הָאִישׁ.  יז וַתֹּאמֶר, שֵׁשׁ-הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי:  כִּי אָמַר     (אֵלַי), אַל-תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל-חֲמוֹתֵךְ

נעמי תופסת את מה שבועז שלח לה :

.  יח וַתֹּאמֶר, שְׁבִי בִתִּי, עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין, אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר:  כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ, כִּי-אִם-כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם

{שים לב כמה שקולים המעשים . השליחות שנעמי שולחת עם רות אל בועז והשליחות ההפוכה.

ואם זה מהדהד לך עם הסיפור על תמר ויהודה בספר בראשית עם המקל  והמין והמסר שעובר עם החפצים  והמשפט מול השער של העיר ואפילו מות הבנים ער ואונן מתכתב עם הסיפור הזה  לא בכדי .גם זה סיפור קדום מתולדות שבט יהודה..}

עכשיו בועז הולך  להשיג את  החוק אבל עם טריק. . הוא כבר קנה את רות והגואל יהיה חייב  עכשיו להשיב  לו את הקרקע  כפי שקראנו בתורת הכהנים –ספר ויקרא למעלה

בועז  קורא  את קרוב המשפחה לעיני עדים ומציע לו לקנות את השדה של נעמי..עניין שהגואל נענה לו מייד אך לפני שהאיש  מספיק לחגוג את  רכישתו ..בועז מודיע לו  אני כבר קניתי  את האישה....  

ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז, בְּיוֹם-קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי; וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת-הַמֵּת, קניתי (קָנִיתָ)--לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת, עַל-נַחֲלָתוֹ

במקרה דנן הקריאה החדשה תומכת בכתיב ולא בקרי כמובן.

הגואל אינו מוכן כמובן לעבור על החוק{"להשחית את נחלתי"} ומייד מוכר את זכותו לבועז קונה האישה והקרקע {ושוב,כסף לא עובר אלא רק קניין  משום שכעת גואל האישה הופך לגואל הקרקע..}

שים לב לסינופטיות המעניינת שבמגילה. בתחילה  נעמי מאבדת את הבנים.מקוננת בפני הכלות ואחרי כן בפני תושבי בית לחם והנה בסוף .סוף טוב. היא הופכת לאומנת לבנם של בועז ורות. הכתוב מתעקש לסגור את המעגל ע"י קריאות השכנות" ילד יולד ל..נעמי.

לסיכום:

לאחר בירור וניתוח  קבענו את  מיקום זמן כתיבת המגילה המשוער. עם זאת עלה הצורך לנתק את הוספת העורך מן הטכסט הראשוני . מן  הקריאה החדשה עולה סיפור שונה מזה הפדגוגי . מין סיפור שבטי פולקלוריסטי מוסרי  עם פלוט משפטי דרמטי  ועם פיתרונו .ייתכן וזה חלק מתוך שרשרת המסורות הקדומה שנכתבה על גבי מגילות המשויכות למקדש יהודה –מקדש בית לחם . בסיפור הזה. הגבר האדמה הטרגדיה המשפחתית  הנערה  החוק וחכמת האישה  תופסים בו חלק מרכזי –הם המוטיבים החוזרים ושבים במסורות שבט יהודה. תמר ויהודה, כלב בן יפונה, פרץ וחצרון .

רות מתבררת כדמות שולית במהלך המאורעות ואילו נעמי היא למעשה הגיבורה האמיתית זו הסובלת מאסון  שבחוכמתה מניעה את העלילה לסוף טוב .כמו במעשה חנה,מיכה,תמר, ודבורה יצירי התקופה. 

העריכה  המאוחרת נצטרכה להקשר תכליתי יותר על מנת להקדיש את הטכסט ולשם כך הוסט כובד משקל העלילה ורות עברה לקידמת הבמה-מגילת רות.