קריאה בשמואל ב פרק ה
ו} וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה: {ז} וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד: {ח} וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים (שנאו) שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת: {ט} וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה:
פרשת העיוורים והפיסחים פותחת אשנב צר לעבודת הדרש הקדומה שנערכה בכתובים עוד לפני שהגיעו לנוסחים המצויים בידינו {המסורה והשבעים} . האופן שבו הגיעה הפרשה אל הכתב היא כמובן משובשת ביותר -די אם נשים לב למספר הפעמים שבהם מופיעה המילה "לאמור" בכדי לחוש בנקודות החיבור הטכסטואליות. ההרחבות. הנסיונות להסביר מה קורה. הנסיון להלחים בין המגילות. כמו גם משמעותם המעורפלת של העיוורים והפסחים ,והצינור ומעשה דויד והקרב עצמו הנפסק עוד בתחילתו.. כל זה מביא אותנו לבחון אופציות אחרות לקריאת הכתוב בעבור שננסה להגיע לכוונת המחברים הקדומים ולכוונת הדרש ש"נטפל" לו. ומדוע עשה כך. על פי הצעתי המקור היה נראה כך : וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר
לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת: כלומר שהסיפור הקדום ביותר סיפר על מקורו של המנהג שבו אסרו על בעלי המום להיכנס למקדש. ומדוע? כיוון שביום השלטת ריבונותו {וזו נקודה חשובה !} של דויד על ייבוס {היא ירושלים} קיבל דויד את מנהג העיר ועלה רק לאחר שהפריש מן הקהל את הנכים. {נכי המלחמה ככל הנראה}. מאופי העניינים ניתן להסיק כי המסורת הזאת ייחסה לירושלים העברת שלטון בשלום!הייבוסים קיבלו בהכנעה את השלטון החדש ואף העבירו נדל"ן חשוב לידי המלך החדש {ראה קניין ארוונה וכו} להכרה הזאת מיצטרפת קריאתו של דויד "כל מכה ייבוסי וייגע בצינור " והיא האיסור{!!!} של דויד להכות כל יבוסי! כל מי שיכה ייבוסי -ייגע בצינור . צינור- הוא כמובן המקום בו זורמים המים " תהום אל תהום קורא לקול צנוריך "{תהילים מב,ח} במילים אחרות ייזרק לבור. המסורת הזאת אינה מכירה כלל וכלל את "הקרב על הירושלים" ומטרתה האטיולוגית ברורה והיא לציין את גבול הטהרה והטומאה של חצר המלך והמקדש. ההרחבות והתוספות הן עניין לעיון נרחב כאן אקצר ואומר רק שהאגנדה של המדרש הייתה הפוכה ובעולמה לא היה יכול להתרחש סיפור כזה שדויד עושה שלום עם ייבוס.
