מרתון -שמואל ב,יח

וַיִּקְחוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיַּשְׁלִיכוּ אֹתוֹ בַיַּעַר אֶל הַפַּחַת הַגָּדוֹל וַיַּצִּבוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד וְכָל יִשְׂרָאֵל נָסוּ אִישׁ (לאהלו) לְאֹהָלָיו: {יח} וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ (בחיו) בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

יט} וַאֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק אָמַר אָרוּצָה נָּא וַאֲבַשְּׂרָה אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטוֹ יְהוָה מִיַּד אֹיְבָיו: {כ} וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹאָב לֹא אִישׁ בְּשֹׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה וּבִשַּׂרְתָּ בְּיוֹם אַחֵר וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר כִּי (על) עַל כֵּן בֶּן הַמֶּלֶךְ מֵת: {כא} וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה וַיִּשְׁתַּחוּ כוּשִׁי לְיוֹאָב וַיָּרֹץ: {כב} וַיֹּסֶף עוֹד אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק וַיֹּאמֶר אֶל יוֹאָב וִיהִי מָה אָרֻצָה נָּא גַם אָנִי אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי וַיֹּאמֶר יוֹאָב לָמָּה זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי וּלְכָה אֵין בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת: {כג} וִיהִי מָה אָרוּץ וַיֹּאמֶר לוֹ רוּץ וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי: {כד} וְדָוִד יוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי הַשְּׁעָרִים וַיֵּלֶךְ הַצֹּפֶה אֶל גַּג הַשַּׁעַר אֶל הַחוֹמָה וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ: {כה} וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה וַיַּגֵּד לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִם לְבַדּוֹ בְּשׂוֹרָה בְּפִיו וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְקָרֵב: {כו} וַיַּרְא הַצֹּפֶה אִישׁ אַחֵר רָץ וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה אֶל הַשֹּׁעֵר וַיֹּאמֶר הִנֵּה אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גַּם זֶה מְבַשֵּׂר: {כז} וַיֹּאמֶר הַצֹּפֶה אֲנִי רֹאֶה אֶת מְרוּצַת הָרִאשׁוֹן כִּמְרֻצַת אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִישׁ טוֹב זֶה וְאֶל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה יָבוֹא: {כח} וַיִּקְרָא אֲחִימַעַץ וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ לְאַפָּיו אָרְצָה וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר סִגַּר אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נָשְׂאוּ אֶת יָדָם בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ: {כט} וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר אֲחִימַעַץ רָאִיתִי הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל לִשְׁלֹחַ אֶת עֶבֶד הַמֶּלֶךְ יוֹאָב וְאֶת עַבְדֶּךָ וְלֹא יָדַעְתִּי מָה: {ל} וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ סֹב הִתְיַצֵּב כֹּה וַיִּסֹּב וַיַּעֲמֹד: {לא} וְהִנֵּה הַכּוּשִׁי בָּא וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטְךָ יְהוָה הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ: {לב} וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַכּוּשִׁי הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה:

סיפור השליחים צריך להבין אותו בתוך ההקשר של המבנה הדרמטי שנטווה סביב גורלו של אבשלום. מן ההתפתלות של הכתובים בהסבר המנסה לפשר בין מציאותה של מצבה ואחוזת קבר "לגיטימית" ומוסדרת של אבשלום בזמנם לבין הסיפור על סופו של המורד {יז-יח} ניתן להעריך כי הדברים היו רחוקים מוודאות היסטורית כבר אז -בתקופה שניסח מי שניסח את המשפט " ויקרא לה יד אבשלום עד היום הזה". {כלומר שהכותב הרגיש שמשהו לא בסדר עם הסיפור העתיק - איך מורד ששלח יד במשיח ה זכה לf....g כבוד כזה בצורה של מצבת זיכרון?! ההסבר שלו..יש להודות הוא קצת ..איך אומרים באנגלית ...ליים. על פי הפס יח הועבר המורד אל הקבר שאותו הוא הכין מראש בימי הזוהר שלו ...{אז מה?! למה לא הרסו את המצבה ?} ההסבר הזה הוא פרי עטו האקסקלוסיבי של מעלה הדברים על הכתב. אבל למספר הקדום לא הייתה שום בעיה כזאת כיוון שאבשלום היה בשבילו רק משל. הסיפור שעבר בעל פה או במגילות קצרות לא היה חייב להתאים לנסיבות היסטוריות מדוייקות אלא למוסר ההשכל וולקח שאותו בקשו המספרים להנחיל לשומעיהם . בראיה זו סיפור השליחים הינו שיא דרמטי הנפרש באזני השומע כחלק מן הלקח הנרשם . השליח ה"מבשר טובות" בדרך כלל {אחימעץ} מקורקע בפקודתו של יואב השולח את מבשר הרעות בדרך כלל{השחור. העובד הזר..}קוד מוסכם בשדה קרב בין שני שועלי מלחמה וותיקים..וזאת כדי להכין את המלך לבשורה על מותו ההכרחי של אבשלום. אך ריצתו של אחימעץ יוצרת מצג אחר בפני הצופה-והמלך מטרתה של ריצתו היא לייצג בפני המלך והקוראים את הבשורה הטובה של העם -מלחמת האזרחים הסתיימה. לייצג את הקביעה החוזרת וצצה בסיפורי השופטים ושמואל -כי האינטרס של העם קודם לאישי.הטרגדיה של דויד-מותו של אבשלום צריכה להיתכנס לצד המשפחתי הפרטי ולא להשפיע על המהלכים הגדולים של המלך מול העם -זה המסר שמביאה איתה ריצתו של אחימעץ.

כבשת הרש?

שמואל ב יא

א וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יוֹאָב וְאֶת-עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל-רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם.  {ס} ב וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל-גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד.  ג וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא-זֹאת בַּת-שֶׁבַע בַּת-אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי.  ד וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשָׁב אֶל-בֵּיתָהּ.  ה וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי.  ו וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל-יוֹאָב שְׁלַח אֵלַי אֶת-אוּרִיָּה הַחִתִּי וַיִּשְׁלַח יוֹאָב אֶת-אוּרִיָּה אֶל-דָּוִד.  ז וַיָּבֹא אוּרִיָּה אֵלָיו וַיִּשְׁאַל דָּוִד לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם וְלִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה.  חוַיֹּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ וַיֵּצֵא אוּרִיָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ.  טוַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל-עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְלֹא יָרַד אֶל-בֵּיתוֹ.  י וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר לֹא-יָרַד אוּרִיָּה אֶל-בֵּיתוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אוּרִיָּה הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא מַדּוּעַ לֹא-יָרַדְתָּ אֶל-בֵּיתֶךָ.  יא וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל-דָּוִד הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל-בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם-אִשְׁתִּי חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם-אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה.  יבוַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אוּרִיָּה שֵׁב בָּזֶה גַּם-הַיּוֹם וּמָחָר אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיֵּשֶׁב אוּרִיָּה בִירוּשָׁלִַם בַּיּוֹם הַהוּא וּמִמָּחֳרָת. יג וַיִּקְרָא-לוֹ דָוִד וַיֹּאכַל לְפָנָיו וַיֵּשְׁתְּ וַיְשַׁכְּרֵהוּ וַיֵּצֵא בָעֶרֶב לִשְׁכַּב בְּמִשְׁכָּבוֹ עִם-עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְאֶל-בֵּיתוֹ לֹא יָרָד.  יד וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל-יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה.  טו וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר  הָבוּ אֶת-אוּרִיָּה אֶל-מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת. 

קושי הגדול שעוד לא התייחסו אליו  הוא כמובן הסתירה הגדולה שיש בסיפור הזה לדברי התורה{אחת מיני כמה המתגלות בספרי הנביאים } דברים כב: כב כִּי-יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם-אִשָּׁה בְעֻלַת-בַּעַל, וּמֵתוּ גַּם-שְׁנֵיהֶם--הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם-הָאִשָּׁה, וְהָאִשָּׁה; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִיִּשְׂרָאֵל......נו??!!!!!!!!!!!!!!!?? כאן יש לי מחלוקת עם רבות מן הדעות במחקר הפוטרות את הקושי באנכרוניזמוס . כלומר שספר דברים נכתב ונערך אחרי ספרי שמואל. ואף על פי שעדויות רבות לדבר דווקא כאן -אין זה ממין העניין. כיוון שמבט מעמיק יותר מעלה כי נוסח החוק בדברים. הלינגוויסטיקה שלו מעידה כי מדובר בחומר קדום {קויפמן טוען "קדום מאוד} וגם מבדיקה השוואתית עם טכסטים מתרבויות מקבילות עולה כי "חוק הניאוף" היה מקובל ברוב חלקי המזרח הקדום. אז איך המספר מוציא לנו פה את המלך ואת האישה חתן וכלה?!ומדוע אין שם לאשה הנואפת עם דויד?

בת שבע הוא ייחוס לא שם (!)..מדוע ממשיכים הכתובים לפרט את העץ המשפחתי (בת אליעם)?וכיצד מכל נשות המלך הפכה היא הנואפת להיות אימו של יורש העצר..?
המפתח לפתרון כל השאלות הללו נמצא בבראשית לח תמר ויהודה.

שם נקראת אשתו של יהודה(דויד?) בת שוע .
שוע הוא אציל כנעני ובתו (על פי הסופרים) אינה נקראת בשם פרטי אלא בייחוס כיוון שהיא...זרה.ממוצא זר.

בת שוע-היא בתו של שוע.בת שבע היא בתו של שבע .וריאציה ישראלית לשם הכנעני .( מקבילה מעניינת להשערה הזאת היא המחשבה הקושרת את שבע לשבע המפורסם כמורד בדויד וכו..)אז בת שבע היא כנענית ואילו ובת אליעם היא היא אשתו של אוריה החיתי(זאת אומרת שבמקור היה כתוב בת אליעם אשת אוריה החיתי ללא ההקדמה @״בת שבע״).יש לנו עסק כאן עם 2 נשים .ואכן אם נביט בשני הפרקים נראה כי מה שגורם לנו להבין כי בת שבע היא אשתו של אוריה היא אותה ההקדמה שעליה בדיוק שאלנו מדוע יש להרחיב את הפירוט של הייחוס(בת שבע בת אליעם ).לסיכום: המקור מספר על בת אליעם אישה ממוצא זר אשתו של אוריה החיתי .חוקי התורה כמובן שאינם נוגעים להתנהלות מול הנשים הנכריות(ראי פרשת כי תצא) כך שהסיפור ״יוצא בסדר״ עם החוקים .מעבר לכך בת אליעם אינה בת שבע על פי המקור אלא חיבור מדרשי מאוחר(שניתלה בגניאולוגיה של פרק כג ומטרתו להעמיק את גודל הסליחה מול החטא..)במקור בת שבע מפציעה לראשונה כאמו החוקית של יורש העצר בספר המלכים .