מרתון -שמואל ב,יח

וַיִּקְחוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיַּשְׁלִיכוּ אֹתוֹ בַיַּעַר אֶל הַפַּחַת הַגָּדוֹל וַיַּצִּבוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד וְכָל יִשְׂרָאֵל נָסוּ אִישׁ (לאהלו) לְאֹהָלָיו: {יח} וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ (בחיו) בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

יט} וַאֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק אָמַר אָרוּצָה נָּא וַאֲבַשְּׂרָה אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטוֹ יְהוָה מִיַּד אֹיְבָיו: {כ} וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹאָב לֹא אִישׁ בְּשֹׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה וּבִשַּׂרְתָּ בְּיוֹם אַחֵר וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר כִּי (על) עַל כֵּן בֶּן הַמֶּלֶךְ מֵת: {כא} וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה וַיִּשְׁתַּחוּ כוּשִׁי לְיוֹאָב וַיָּרֹץ: {כב} וַיֹּסֶף עוֹד אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק וַיֹּאמֶר אֶל יוֹאָב וִיהִי מָה אָרֻצָה נָּא גַם אָנִי אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי וַיֹּאמֶר יוֹאָב לָמָּה זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי וּלְכָה אֵין בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת: {כג} וִיהִי מָה אָרוּץ וַיֹּאמֶר לוֹ רוּץ וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי: {כד} וְדָוִד יוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי הַשְּׁעָרִים וַיֵּלֶךְ הַצֹּפֶה אֶל גַּג הַשַּׁעַר אֶל הַחוֹמָה וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ: {כה} וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה וַיַּגֵּד לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִם לְבַדּוֹ בְּשׂוֹרָה בְּפִיו וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְקָרֵב: {כו} וַיַּרְא הַצֹּפֶה אִישׁ אַחֵר רָץ וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה אֶל הַשֹּׁעֵר וַיֹּאמֶר הִנֵּה אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גַּם זֶה מְבַשֵּׂר: {כז} וַיֹּאמֶר הַצֹּפֶה אֲנִי רֹאֶה אֶת מְרוּצַת הָרִאשׁוֹן כִּמְרֻצַת אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִישׁ טוֹב זֶה וְאֶל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה יָבוֹא: {כח} וַיִּקְרָא אֲחִימַעַץ וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ לְאַפָּיו אָרְצָה וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר סִגַּר אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נָשְׂאוּ אֶת יָדָם בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ: {כט} וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר אֲחִימַעַץ רָאִיתִי הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל לִשְׁלֹחַ אֶת עֶבֶד הַמֶּלֶךְ יוֹאָב וְאֶת עַבְדֶּךָ וְלֹא יָדַעְתִּי מָה: {ל} וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ סֹב הִתְיַצֵּב כֹּה וַיִּסֹּב וַיַּעֲמֹד: {לא} וְהִנֵּה הַכּוּשִׁי בָּא וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטְךָ יְהוָה הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ: {לב} וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַכּוּשִׁי הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה:

סיפור השליחים צריך להבין אותו בתוך ההקשר של המבנה הדרמטי שנטווה סביב גורלו של אבשלום. מן ההתפתלות של הכתובים בהסבר המנסה לפשר בין מציאותה של מצבה ואחוזת קבר "לגיטימית" ומוסדרת של אבשלום בזמנם לבין הסיפור על סופו של המורד {יז-יח} ניתן להעריך כי הדברים היו רחוקים מוודאות היסטורית כבר אז -בתקופה שניסח מי שניסח את המשפט " ויקרא לה יד אבשלום עד היום הזה". {כלומר שהכותב הרגיש שמשהו לא בסדר עם הסיפור העתיק - איך מורד ששלח יד במשיח ה זכה לf....g כבוד כזה בצורה של מצבת זיכרון?! ההסבר שלו..יש להודות הוא קצת ..איך אומרים באנגלית ...ליים. על פי הפס יח הועבר המורד אל הקבר שאותו הוא הכין מראש בימי הזוהר שלו ...{אז מה?! למה לא הרסו את המצבה ?} ההסבר הזה הוא פרי עטו האקסקלוסיבי של מעלה הדברים על הכתב. אבל למספר הקדום לא הייתה שום בעיה כזאת כיוון שאבשלום היה בשבילו רק משל. הסיפור שעבר בעל פה או במגילות קצרות לא היה חייב להתאים לנסיבות היסטוריות מדוייקות אלא למוסר ההשכל וולקח שאותו בקשו המספרים להנחיל לשומעיהם . בראיה זו סיפור השליחים הינו שיא דרמטי הנפרש באזני השומע כחלק מן הלקח הנרשם . השליח ה"מבשר טובות" בדרך כלל {אחימעץ} מקורקע בפקודתו של יואב השולח את מבשר הרעות בדרך כלל{השחור. העובד הזר..}קוד מוסכם בשדה קרב בין שני שועלי מלחמה וותיקים..וזאת כדי להכין את המלך לבשורה על מותו ההכרחי של אבשלום. אך ריצתו של אחימעץ יוצרת מצג אחר בפני הצופה-והמלך מטרתה של ריצתו היא לייצג בפני המלך והקוראים את הבשורה הטובה של העם -מלחמת האזרחים הסתיימה. לייצג את הקביעה החוזרת וצצה בסיפורי השופטים ושמואל -כי האינטרס של העם קודם לאישי.הטרגדיה של דויד-מותו של אבשלום צריכה להיתכנס לצד המשפחתי הפרטי ולא להשפיע על המהלכים הגדולים של המלך מול העם -זה המסר שמביאה איתה ריצתו של אחימעץ.