אחאב ואיזבל

יט} וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה: {כ} וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל אֵלִיָּהוּ הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי וַיֹּאמֶר מָצָאתִי יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה: {כא} הִנְנִי (מבי) מֵבִיא אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל: {כב} וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל: {כג} וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל: {כד} הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם: {כה} רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ: {כו} וַיַּתְעֵב מְאֹד לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: {כז} וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט: {כח} וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר: {כט} הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לֹא (אבי) אָבִיא הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ:


הקושי הגדול בדברים נעוץ בפס כב הוא משפט המפתח של הפרק. ממנו ניתן לקבל את הרושם כי חטאם של הזוג המלכותי {אני לא אמרתי נתניהו!}קשור לענייני הפולחן ולא באופן חד משמעי לסיפור הכרם. לפחות לא כפי שהוא מסופר כאן והנה קריאה משווה בפרק אחר המציין את האינסידנט הזה מעלה את ההשערה כי הסיפור כפי שהוא מסופר בפרקינו הינו הרחבה של סיפור המקור . הרחבה-מסגרת שמטרתה "ללמד" או להורות לקח מוסרי . במובן הזה נלקחו הדמויות ההיסטוריות של אחאב ואיזבל לשרת את המשל. הרמזים לתקופת המחבר-המרחיב נמצאים בפס א המציין את אחאב כמלך שומרון {ולא ישראל} וכן בפס האחרונים במאמרו של האל ה"מוחל" לאחאב החוזר בתשובה. ואלו השקפות המתאימות לתקופת שיבת ציון אותו הפולמוס בין היושבים בגלות האומרים "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" לבין אלו המשוכנעים כי א נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי--יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם. ב דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ--כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲו‍ֹנָהּ: כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה, כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ.{ישעיהו מ} סיפור נבות במקור סופר באופן אחר כפי שניתן ללמוד ממלכים ב ט : כד וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת וַיַּךְ אֶת-יְהוֹרָם בֵּין זְרֹעָיו וַיֵּצֵא הַחֵצִי מִלִּבּוֹ וַיִּכְרַע בְּרִכְבּוֹ. כה וַיֹּאמֶר אֶל-בִּדְקַר שָׁלִשֹׁה שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בְּחֶלְקַת שְׂדֵה נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי כִּי-זְכֹר אֲנִי וָאַתָּה אֵת רֹכְבִים צְמָדִים אַחֲרֵי אַחְאָב אָבִיו וַיהוָה נָשָׂא עָלָיו אֶת-הַמַּשָּׂא הַזֶּה. כו אִם-לֹא אֶת-דְּמֵי נָבוֹת וְאֶת-דְּמֵי בָנָיו רָאִיתִי אֶמֶשׁ נְאֻם-יְהוָה וְשִׁלַּמְתִּי לְךָ בַּחֶלְקָה הַזֹּאת נְאֻם-יְהוָה וְעַתָּה שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בַּחֶלְקָה כִּדְבַר יְהוָה. כאן אחאב הוא ההורג את נבות ואת בניו {!} ובנו הוא זה המשלם את המחיר.

מלכת שבא

 מלכים א פרק י 

דומה כי הפס הבא סתום:
 "הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה נָתַן לְמַלְכַּת שְׁבָא אֶת כָּל חֶפְצָהּ אֲשֶׁר שָׁאָלָה מִלְּבַד אֲשֶׁר נָתַן לָהּ כְּיַד הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַתֵּפֶן וַתֵּלֶךְ לְאַרְצָהּ הִיא וַעֲבָדֶיהָ: " ..מה הוא נתן? למה הוא נתן פעמיים? מאוד לא ברור.

 והנה המפתח להבנת הפס נמצא בהבנת האירוע עצמו. כי גם כאן מגיע אלינו הסיפור במקוטע . הוכחה לכך הן המקום האקלקטי של התוספות המתארות את עושרו וכספו של שלמה בירושלים. אם כך מה היה אופי המפגש בין המלכים על פי המחברים? הכתובים מגלים את דעתם בפס הראשון אבל כדאי לשים לב כי הכוונה לא סתם לחידון מטעם מלכה אקסצנטרית אלא ל...תחרות. מין פוקר עתיק שבו מכריזים המלכים "אול אין.." וזאת הסיבה שהגיעה הגברת משבא עם כל הזהב וכו ..היא באה לשים אותם על השולחן-ולגרום לשלמה להמר על סכום גדול ולהפסיד. אך הוא -כך מספרת האנקדוטה בפרקנו לא רק שניצח אלא שבשל עושרו המופלג וחכמתו הדיפלומטית השיב לה את "כל חפצה- כלומר את כל הרכוש שהפסידה ואף הוסיף על זה משלו..{כיד המלך שלמה} - חכמת המנצח.

ויחכם מכל אדם

מלכים א ה 

 וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם: {י} וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם: {יא} וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב: {י



ישנה אפשרות כי הכתובים האומרים ויחכם מכל אדם וכו מתכוונים לומר דבר אחר והוא ששלמה החכים -למד מכל אדם {ובזה ייחודו וגדולתו} וכאן באה רשימת המורים שלו -אנשי השם מהם החכים . איתן והיימן וכלכל ודרדע -כולם בני מחול{שאגב ייתכן כי אין זה שמו של איש -מחול אלא שם של מקום : מחולה . כמו המקום שממנו מגיע אלישע בן שפט הנביא אבל מחולה. ובהחלט אפשר לשער כי אם המחברים של שמואל ומלכים מתארים עיר של כהנים-נב אז אולי יש מקום גם לעיר אקסקלוסיבית של חכמים ונביאים ועיר של לוחמים ועיר של בעלי מקצוע כמו המקוננות ששמואל ב מצביע על מקומם ב..תקוע} כולם מוזכרים בפס אחד בדברי הימים א פרק ב רק ששם התחלף השם מחול ל...חמול.ואביהם הוא זרח... ההשוואה לרשימה בדברי"מ מעניינת מאוד כיוון שהיא מעלה סתירה גניאולגית ..ואיתה השאלה איך ייתכן כי המחבר העלה בדעתו כי נכדיו של יהודה היו בני דורו של שלמה...? מכאן אתה למד כי גם המסדר הכרוניסט מחבר דברי הימים "קרא" את "ויחכם מ.." כסימן לקדמותם של אותם חכמים שעליהם לא היה לו כל מושג . ויחד עם זאת הוא דאג לשבצם בשבט ה"נכון" בשבט יהודה. אז או שמדובר בפרשנות מקורית של בעל דברי"מ {דבר שהוא בהחלט לא נמנע ממנו לאורך כל הדרך..} שייחס לשבט יהודה את החכמה או שהיתה מסורת/פירוש בעל פה לפניו שקבעה כי החכמים איתן והיימן ודרדע וכו הם בני שבט יהודה מכוח העובדה שהיו מוריו של שלמה. הכינוי האזרחי ניתן כאן בפרקינו לאיתן אך בתהילים פח הוא מגיע להיימן. ובפרק שלאחריו הוא חוזר לאיתן...הביטוי "אזרח" הוא נושא לחקירה מעניינת בפני עצמה כאן אומר רק בקיצור כי שמות יב מגדיר את האוכלוסיה הגרה בארץ {בימי בית ראשון} : תּוֹרָה אַחַת, יִהְיֶה לָאֶזְרָח, וְלַגֵּר, הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כלומר שיש "אתם" יש "גר" ויש "אזרח" . אתם- אלו בני ישראל ה"מקוריים." הגר הם נכריים השומרים על מסורת אבותיהם ואזרח -אלו הם המיצטרפים החדשים לברית. אקסכנענים.אקסשכמים.אקסיבוסים.אקסאדומים ...אם כך היימן ואיתן {אחד מהם או כל אחד מהם} מכונים בצדק "אזרחי" כי ברובד הקדום של הטכסט הם זוהו {אחד מהם או כל אחד מהם} כחכמים שהיצטרפו לברית כולם תושבי מחול.