הקורח והעדה

א} וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: {ב} וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם: {ג} וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה: {ד} וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו: {ה} וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו: {ו} זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: {ז} וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי: {ח} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי: {ט} הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם: {י} וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה: {יא} לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל יְהוָה וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי (תלונו) תַלִּינוּ עָלָיו: {יב} וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה: {יג} הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: {יד} אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה: {טו} וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל יְהוָה אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם: {טז} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי יְהוָה אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר: {יז} וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ: {יח} וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: {יט} וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֶל כָּל הָעֵדָה:

הפרשה של קרח היא אחת מהדוגמאות הבולטות בחקר המקרא לאבחנה בין שכבות הטכסט השונות(מתקופות שונות) שנאספו ליחידה אחת.

עיקרו של דבר:

השאלות הקשות נוגעות כמובן לחזרות על הבחירה האלוהית הפומבית .פעם במשה.פעם באהרון.שלא לדבר על הנימה האפולגטית שהכתובים נוקטים בה באופן נדיר.כמו גם האדון און בן פלת המובא בראש הפרשה כמנהיג המורדים .איש אשר גופה של הפרשה מתעלם לחלוטין מקיומו....המפתח להבנת הדברים נמצא בקביעה:״אשר לא מזרע אהרון הוא״ המשפט הזה עשוי לחשוף  את האג'נדה של מחבר-מוסיף השכבה השניה ומאפשר לנו להגיע אל המקור הקדום של המסורת הראשונית של הסיפור.

המגילה הראשונה מספרת על מרד בני ראובן (קרח בן יצהר דתן בן ..ואון בן פלת בני ראובן).בהנהגה הקדושה.היעלמותם בעומק האדמה היא מקבילה ספרותית להיעלמותם מדברי ההיסטוריה הישראלית.כידוע השבט הזה נכחד עוד בטרם הגיע אל נחלה (אמיתית או מדומה)הרובד השני של הטכסט{הן התוספות המאוחרות יותר } בנוי מכל המשפטים וחלקהם המציינים את "שבט לוי" כגורם מרכזי בעימות. הרובד השני מניח על הטכסט את פרשנותו כאילו הויכוח הוא על זהות השליטה בכהונה - החיבור המלאכותי הזה יצר את ה"נישואים הקדושים" בין קרח הלוי{שהפך להיות לוי מכורח הפרשנות הגניאולוגית }לדתן ואבירם ואון -בני ראובן. על אף שכפי שציינתי המקור התכוון לומר שכל הטוענים הם בני ראובן! ה"בן יצהר" שהיה כתוב על קרח איפשר לפרשן הקדום את ההרחבה " בן קהת " {ודעו שזה הנכון כי רק אצל קרח מתאר הכתוב את מוצא הסבא....}ומכאן הדרך נסללה להוספות הנראטיביות ולהתהוות הטכסט הסופי. המניע לכל הכתיבה הזו והרמז לתקופת המחבר נמצא במפתח:" אשר לא מזרע אהרון הוא" . בתולדות בית ראשון בתקופתו של המלך חזקיהו הגיעו אל ממלכת יהודה פליטים רבים מישראל פליטי התבוסה לאשור. בינהם כהנים רבים ששירתו במקדשים לגיטמיים רבים כמו בית אל, דן, שכם,באר שבע שומרון או במזבחות ציבוריות כמו בגבעון עפרה וכו. הדרישה של הכהנים המשרתים בירושלים {"המתייחסים על פי ספרי שמואל ומלכים למשפחת צדוק} לבכורה מעמדית ותעסוקתית על הקהילה החדשה של אנשי הקודש החדשים היא העומדת בבסיס הפרשה. על פי הדברים האלו התנסח החוק כי רק כהנים המתייחסים לאהרון {צדוק הוא אחד בשושלת }רשאים להיקרא כהנים וכל השאר המשרתים בקודש יוחסו "פוסט פאקטום" לשבט הלוי. ללויים. לאלו הרשאים להתקרב לקודש אך רק כסגנים ל"בני אהרון" .

לאחר החורבן ועם שיבת ציון השתכלל התפקיד של הלוי והפך לפרשן,מזמר,שר ומנגן בהיכל.

--

לדבר אל הלאמפה

ז"} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ח} קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם: {ט} וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ: {י} וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: {יא} וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: {יב} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם: {יג} הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם" 

הרעיון המדרשי כי משה ואהרון נענשו על כי היכו את הסלע ולא דיברו אליו אינו יוצא מכלל אי ההבנה.הכתובים מגלים את דעתם באופן חד משמעי:האל דורש ממשה לקחת את המטה!ובכן למה שייקח את המטה אם הוא צריך רק לדבר?על פי הדברים האלו גם קשה מה עניין עונשו של אהרון לכאן שהוא בכלל לא היכה!?

הקריאה האפשרית המכוונת לדעת המחברים היא הקריאה הפותרת את כוונת המשפט:שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים. שאין בדברים האלו שום הגיון לולא היתה כוונת הכתובים :שמעו נא האומרים:״המן הסלע הזה נוציא לכם מים״.הפניה היא אל הספקנים האומרים או המורים באצבע על הסלע בחוסר אמון.

על פי הדברים האלו משה ואהרון עושים כדבר האל ומדברים על הסלע(אל הסלע)אלא שהאישו העומד בבסיס תשובתם היא העובדה שהם אלו האחראים לנס(נוציא לכם)ולא האלוהים .על פי הכתובים האלו טעו משה ואהרון בכך שזיהו את מריבת העם כמרד בהנהגה שלהם ולא במרד בעליון ואגב כך חטאו גם בכפירה(נוציא לכם).כך גם מתבררת תגובתו החריפה של האל (לא הקדשתם).המקום של הטכסט הזה והקשרו הוא המשכם האורגני של הדברים שהצבענו עליהם בפרקים הקודמים .חוקים ומנהגים הנוגעים למעמדם של הנביאים.בתקופת הבית הראשון.כאן הסיפור מצביע האופן ברור על הטיפוס של הנביאים אשר ככל הנראה נמצאו נתפסים אומרים דברים כמו עוצם ידי  עשתה את ה״דבר״ הזה

לקושש צרות- על פרשת מקושש העצים בשבת.במדבר טו

• uיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: {לג} וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה: {לד} וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: {לה} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: {לו} וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה:
• 
  
• כמה שאלות קשות מאוד עולות כבר בקריאה הראשונה : אנחנו מדברים על מדבר.כן? דזרט? שממה? ציה? ישימון? איפה האיש מצא עצים ? לאן הוא יצא לקושש? וגם מעבר לזה איפה מצויין האיסור שעונשו מוות לעניין ה"קישוש" ? זה לא שהוא הדליק אש,נכון? ואם על כוונות הדלקת האש מדובר אזי מדובר בפרשה מרחיקת לכת מאוד..יען כי אין העבריין נעשה עבריין במחשבה אלא בעריות כמו שכתוב: "לא תחמוד" אבל בכוונה להדליק אש מוציאים את הבנאדם לסקילה.?! לא הגיוני בעליל מצד דעת המחבר{לא מצד המוסר..כמובן..זה עניין אחר לחלוטין } ועוד יותר קשה אם זה המעשה לאבות סימן לבנים כיצד לא השתייר הדין לגבי עושה מלאכה בשבת ? מדוע הכתובים ממשיכים להתעקש במקומות אחרים על . "ונכרתה הנפש ההיא.."

  לעניות הדעת  הובנה הפרשה הזו שלא כהלכה. וכל זה משום הביטוי " ביום השבת". הציון הזה יכול להיות שהוא משני . או הכתוב משיח לתומו כי האירוע התרחש בשבת {כמו  היה עד- אמצעי ספרותי תדיר במקורות המקראיים } ממה נפשך? אם החטא של המקושש מתייחס לאיסור המלאכה בשבת- איך זה שלא ידעו מה לעשות איתו-על פי הכתוב. למה היה צריך להמתין להוראה שתשבור את התי"קו? מכאן חייבים להסיק כי מדובר בעניין אחר לחלוטין .על פי ההכרה הזאת החטא הגדול שעונשו סקילה הוא עצם קישוש העצים !! וכאן הקשר לשאלה הראשונה. דווקא משום שמדובר במדבר,ישימון,ציה מקום שהעצים נדירים ונידרשים ל...למה? למשכן! לעבודת הקודש. הבנאדם סחב עצים שבמקורם הוקדשו לעבודת הכהנים {או שקושש מתוך ערימת הכהנים והמשמר תפס אותו - ודעו שזה הנכון כיוון שהביטוי "משמר" מתיחס במקרא תמיד רק לכהנים . או שהעצים היו מוקדשים מעצם היותם נדירים }על כן "מופנה הזעם " של האל כלפי המקושש שהניח את טובתו לפני טובת עבודת הקודש. תכליתו של הסיפור עכשיו ברורה לחלוטין כמו גם "מוסר ההשכל" שהוא נושא איתו וכן מתברר מקורו הכהני .

• 
  

החותן שלא

כט} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְהוָה דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל: {ל} וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ: {לא} וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם: {לב} וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהוָה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ:
{במדבר י} 

הקושיה הגדולה ביותר שכדאי לשים לב אליה נמצאת בפרשה של חותן משה.מה בעצם מבקש משה מחותנו(כזכור הוא נקרא יתרו.במסורת אחרת בספר שמות) משה מבטיח לחתנו כי אם ימשיך איתם יהיה לו טוב .אך האיש מודיע שהוא חוזר לארצו .משה עונה לו לכאורה כי האל יעריף עליו טוב אם יואיל הוא להימשיך איתם בדרך(אבל הוא כבר אמר את זה!)ושכדאי שישאר איתם משום שזקוקים לו בעבור שיהיה הגשש שלהם או המדריך שלהם(והיית לנו לעינים)?!וכל זה כשאנו קוראים על עמוד הענן המנחה את בני במדבר?!קשה מאוד 

והיית לנו לעיניים -פירושו ככל הנראה אינו ״והיית לנו לצופה,למדריך,למנחה״ אלא למאסף .או במילים אחרות למשמר אחורי. עין הדרך-קצה הדרך .או הצומת שעל הדרך .משה מבקש על פי הסיפור הזה מחותנו המדייני לקבל על עצמו תפקיד אחראי של איסוף התועים .והכוונת הנגררים מאחור. 

 איננו יכולים לפרש את "והיית לנו לעיניים" כ"והיית לנו למדריך" משום  שמדוע משה צריך את חותנו כמדריך דרך בשעה שמסופר לנו בפס האלה באופן חוזר ונשנה כי עמוד הענן הוא המדריך והמוביל את המחנה!!! סתירה. לכן אין דרך אחרת אלא לנסות להבין למה התכוונו הכתובים באופן אחר. הקריאה החדשה ,אם יורשה לי,  מעניינת וחותרת לאמת כיוון שלא מדובר בדרש אלא בפירושה של המילה "עיניים". או ליתר דיוק בפירושה הדו משמעי של המילה "עיניים". זה לא רק אבר ראיה אלא גם צומת. צמתים. כפי שניתן להבין בבראשית לח: א וַיִּשְׁאַל אֶת-אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ, לֵאמֹר, אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם, עַל-הַדָּרֶךְ. החיבה הידועה של המחברים הקדמונים לכפל משמעות העלתה את המחשבה כי כוונת הכתובים הייתה לספר באופן מחוכם כי משה פנה אל חותנו הגאה -שלא רצה לקבל טובה שלא מגיעה לו וביקש לשוב אל ארצו - כאדם שמכיר את הלכות המדבר לסייע לו ולשמור על הצמתים {בשביל המאחרים שלא יקחו את הפניה הלא נכונה..?}ובעבור זה אלוהים יזכה אותו בטוב.

רוח הטכסט כאן ברורה מעל לכל ספק: חותן משה "מפספס" את ברכתה של הארץ המובטחת. משה מציע לו להיצטרף אבל החותן רוצה לחזור הביתה. אז בסוף החותן נשאר להיות זה שעומד מאחור ומכוון את התנועה. במקור, זה סיפור של ביקורת. של גנאי. כנגד המדיינים . לסיפור יש קווים משותפים מאוד עם הסיפור על מפגשם האחרון של יעקב ועשיו וכן .אברהם ולוט. 2 עמים בצומת דרכים: זה הולך ימינה וזה הולך שמאלה.

"כי אישה כושית לקח"

א} וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: {ב} וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְהוָה: {ג} וְהָאִישׁ מֹשֶׁה (ענו) עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: {ד} וַיֹּאמֶר יְהוָה פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם: {ה} וַיֵּרֶד יְהוָה בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם: {ו} וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: {ז} לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: {ח} פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה: {ט} וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּם וַיֵּלַךְ: {י} וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת: {יא} וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ: {יב} אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ: {יג} וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ: {יד} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף: {טו} וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם: {במדבר יב}

הקונפליקט האמיתי בין האחים - על פי הכתובים הללו ,כלומר על פי כוונתם המקורית הוא אחר מכפי שנראה ממבט ראשון . אמנם הטריגר לכל הסיפור מתחיל ב"אישה הכושית" אבל הפולמוס הזה הוא רק חלק ממאבק גדול יותר -וזה לא מאבק על ההנהגה . אוה לא. פה מדובר על ויכוח עקרוני בשאלת נביאי האמת. או ליתר דיוק מהי ההיראכיה הפנים נבואית.מי נביא גדול . מי נביא קטן. ומה יהיו נקודות ההתייחסות לקביעת המדרג בגילדה הזאת. ואת זאת ניתן להקיש מתגובתו של האל. המספקת את הקריטריונים הבאים: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ . וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה יַבִּיט.." כלומר שנביא האמת {והמקרה כאן מדבר על נביאי האמת -על אותם אנשים שעליהם יש הסכמה כללית כי הם נביאים בשונה מהמקרים המצויינים בדברים יז וכן ירמיהו לח } נביאי האמת המוכרים ,המקובלים כמי שמתארים את דברי האל באופן ישיר ומילולי. היודעים לתאר תמונה בהירה של מציאות עתידית -אלו הם הראשונים במעלה. אלו המביאים את דברי האל -בסמל או בחזון שצריך לפרש אותו {"בחידות"} שרואים מילים אך לא רואים תמונה אלו המשניים וכן הלאה במדרג . הטכסט הזה במקורו -תכליתו לתאר בפני הקורא, המאמין בן תקופת הנביאים את מעמדם המקצועי של אנשי הנבואה. המחלוקת על האישה הכושית היא מחלוקת בין אנשי מקצוע. מטענתם של מרים ואהרון על התקשורת שלהם עם אלוהים ניתן להבין שמה שבעצם הם אומרים זה ש.." שעל פי סמכותינו כנביאים ועל פי פירושם של החזיונות שהגיעו אלינו" - אסור לקחת אישה מבני כוש. לית מאן דפליג וגם הטכסט המקראי כאן תומך בדעה שלמרים ולאהרון כל אחד בנפרד או ביחד יש מהלכים אצל האל. עובדה שהאל מדבר איתם כאן בפרק הזה באופן ישיר . ללא מתווך. אך הפרק הזה גם קובע שמדובר באירוע נדיר. כי בד"כ הוא מדבר כך רק עם משה. ורק משה זכאי להכריע ולחוקק חוקים ולהכריע כיוון שhe is the real deal . כל מה שנובע מזה : העלבון,הרכילות, הצבע של האישה, העונש והצרעת הם סיפורים משניים לאירוע שאותו המקור מבקש לתאר. חלקם אגב אפשר לזהות באופן ממשי כגלוסות -אבל זה עניין לתגובה אחרת. מיינד יו שגם בחינה היסטורית תומכת בניתוח שהבאנו למי שיקרא את המחקר של פרופ ענבר בנבואות, בריתות ושבטים בתעודות מארי{מוסד ביאליק} יגלה את השינוי שחוללה תרבות ישראל הקדומה בתפקידו של הנביא לעומת התרבויות האחרות בזמן העתיק{בבל,אשור,מצרים,פניקיה,יוון } היא איחדה את התפקידים שבזמן הקדום מאוד היו מחולקים בין כמה אנשים. היה החוזה שאותו היו שואלים , היה הפרשן שתפקידו לפרש את דברי החוזה והיה גם את המאמת שתפקידו לאשר האם הנבואה אמיתית או לא. חשיבותו של הפרק הזה מבחינת הסופרים הקדמונים היא קביעת מעמדו האוטונומי של הנביא בישראל . הוא לא תלוי בכהנים {אהרון} כמו גם לא בכריזמה הציבורית שלו {מרים} . בשפה של היום היינו אומרים שהוא לא פוליטיקאי ולא סלב...