א} וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: {ב} וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם: {ג} וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה: {ד} וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו: {ה} וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו: {ו} זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: {ז} וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי: {ח} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי: {ט} הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם: {י} וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה: {יא} לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל יְהוָה וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי (תלונו) תַלִּינוּ עָלָיו: {יב} וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה: {יג} הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: {יד} אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה: {טו} וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל יְהוָה אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם: {טז} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי יְהוָה אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר: {יז} וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ: {יח} וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: {יט} וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֶל כָּל הָעֵדָה:
הפרשה של קרח היא אחת מהדוגמאות הבולטות
בחקר המקרא לאבחנה בין שכבות הטכסט השונות(מתקופות שונות) שנאספו ליחידה אחת.
עיקרו של דבר:
השאלות הקשות נוגעות כמובן לחזרות על הבחירה האלוהית
הפומבית .פעם במשה.פעם באהרון.שלא לדבר על הנימה האפולגטית שהכתובים נוקטים בה באופן
נדיר.כמו גם האדון און בן פלת המובא בראש הפרשה כמנהיג המורדים .איש אשר גופה של הפרשה
מתעלם לחלוטין מקיומו....המפתח להבנת הדברים נמצא בקביעה:״אשר לא מזרע אהרון הוא״ המשפט
הזה עשוי לחשוף את האג'נדה של מחבר-מוסיף השכבה השניה ומאפשר לנו להגיע אל המקור הקדום של
המסורת הראשונית של הסיפור.
המגילה הראשונה מספרת על מרד בני ראובן (קרח בן יצהר דתן
בן ..ואון בן פלת בני ראובן).בהנהגה הקדושה.היעלמותם בעומק האדמה היא מקבילה ספרותית
להיעלמותם מדברי ההיסטוריה הישראלית.כידוע השבט הזה נכחד עוד בטרם הגיע אל נחלה (אמיתית
או מדומה)הרובד השני של הטכסט{הן התוספות המאוחרות יותר } בנוי מכל המשפטים וחלקהם
המציינים את "שבט לוי" כגורם מרכזי בעימות. הרובד השני מניח על הטכסט את
פרשנותו כאילו הויכוח הוא על זהות השליטה בכהונה - החיבור המלאכותי הזה יצר את ה"נישואים
הקדושים" בין קרח הלוי{שהפך להיות לוי מכורח הפרשנות הגניאולוגית }לדתן ואבירם
ואון -בני ראובן. על אף שכפי שציינתי המקור התכוון לומר שכל הטוענים הם בני ראובן!
ה"בן יצהר" שהיה כתוב על קרח איפשר לפרשן הקדום את ההרחבה " בן קהת
" {ודעו שזה הנכון כי רק אצל קרח מתאר הכתוב את מוצא הסבא....}ומכאן הדרך נסללה
להוספות הנראטיביות ולהתהוות הטכסט הסופי. המניע לכל הכתיבה הזו והרמז לתקופת המחבר
נמצא במפתח:" אשר לא מזרע אהרון הוא" . בתולדות בית ראשון בתקופתו של המלך
חזקיהו הגיעו אל ממלכת יהודה פליטים רבים מישראל פליטי התבוסה לאשור. בינהם כהנים רבים
ששירתו במקדשים לגיטמיים רבים כמו בית אל, דן, שכם,באר שבע שומרון או במזבחות ציבוריות
כמו בגבעון עפרה וכו. הדרישה של הכהנים המשרתים בירושלים {"המתייחסים על פי ספרי
שמואל ומלכים למשפחת צדוק} לבכורה מעמדית ותעסוקתית על הקהילה החדשה של אנשי הקודש
החדשים היא העומדת בבסיס הפרשה. על פי הדברים האלו התנסח החוק כי רק כהנים המתייחסים
לאהרון {צדוק הוא אחד בשושלת }רשאים להיקרא כהנים וכל השאר המשרתים בקודש יוחסו
"פוסט פאקטום" לשבט הלוי. ללויים. לאלו הרשאים להתקרב לקודש אך רק כסגנים
ל"בני אהרון" .
לאחר החורבן ועם שיבת ציון השתכלל התפקיד של הלוי והפך לפרשן,מזמר,שר
ומנגן בהיכל.
--
