יעקב והמלאך. החיפוש אחר המקור . עיון בבראשית לב.

המתודה : על מנת להגיע לטכסט הראשוני יש לערוך ניקוי כל ה"יען כי" והאטיולוגיה-{קריאת השמות} .אם הטכסט שנותר לאחר מכן הוא בעל נראטיב פשוט ,נכון כרונולוגית {כלומר שלא צריך להזיז שורות ממקומן} אך שונה  מן הטכסט המלא הרי שניתן להעריך כי מדובר  במקור.

כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.  כו וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.  כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי.  כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב.  כט וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל:  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל.  ל וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי; וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, שָׁם.  לא וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל:  כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.  לב וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ.  לג עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה, אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה:  כִּי נָגַע בְּכַף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּגִיד הַנָּשֶׁה.

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.

 וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ

 וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי

 וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי; וַיְבָרֶךְ

אֹתוֹ, שָׁם

וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ

זה הסיפור המקורי אודות  ברכת יעקב. אדם {איש} נלחם איתו על מעבר היבוק .תיקו. יעקב נוגע באיזור הרגיש ומאיים עליו-שחרר את האחיזה כי כבר בוקר {והוא צריך לחזור למחנה לקראת ה..}האיש עונה-לא משחרר עד שאתה לא מברך אותי. יעקב מברך אותו . האיש הולך מזרחה{ויזרח לו השמש} עובר על פניו של יעקב כשאותות המאבק ניכרים בו.

מכאן אפשר לראות ולהראות כיצד עבדו הדרשנים הקדומים ומה עלה במחשבתם  :...

שינוי מס 1

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.

 וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ

 וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי

 וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי; וַיְבָרֶךְ

אֹתוֹ, שָׁם .  לא וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל:  כִּי-רָאִיתִי

אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי

וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ

זו התמורה העיקרית בטכסט. והיא נובעת מהקריאה הדרשנית : "ויברך אותו שם" –כלומר ברך אותו בשם ויחד עם זאת מתקשר המשפט בעל השינוי  לשורה שמתחתיו : פנואל-פניאל .

וזו התמורה העיקרית כי היא  משנה את כובד המשקל של הסיפור ונופחת בו קסם פלאי . מכאן כל התוספות אינן באות אלא לסדר את הנראטיב כך שידובר במפגש בעל משמעות היסטורית –תיאולוגית . שייתכן וקשור קשר הדוק למקומו הגיאוגרפי של המקור- מקדשי פנואל {בירתו הראשונה  של ירבעם בן נבט}

שינוי מס 2:

עכשיו צריך לארגן את הסיפור כך שיעקב הוא הנפגע:

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.

 וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ. ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ

 וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי

 וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי; וַיְבָרֶךְ

אֹתוֹ, שָׁם .   וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל:  כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-

פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ

שינוי מס 3:

עתה מש"המברך"  הינו  האיש ולא יעקב -מה יברך לו ובמה יבורך?ואיך

יתקשר לשורה שמתחתיו?

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.

 וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ. ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ

 וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב.  כט וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל:  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל

 וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי; וַיְבָרֶךְ

אֹתוֹ, שָׁם .  לא וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל:  כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי

וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ

התמורה האחרונה  של הטכסט :

הנובעת מחיבור מאוחר של הדברים

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.

 וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ. ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ

 וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי וַיֹּאמֶר

אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב.   וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-

יִשְׂרָאֵל:  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל

 וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי; וַיְבָרֶךְ

אֹתוֹ, שָׁם .  וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל:  כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-

פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי

וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ

תוספת א: עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה, אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה

תוספת א' : כִּי נָגַע בְּכַף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּגִיד הַנָּשֶׁה.

משהו אחר לגמרי- ביטויים שהשיבוש גרמן

*כולי עלמא מכירים את מקורו  של הביטוי המושרש והמקראי: "עצת אחיתופל" –הבא לתאר עצה רעה.  אך קריאה במקור מראה כי עצתו של אחיתופל הייתה טובה מעין כמוה . שמואל ב,יז  מעיד: ..." לְהָפֵר אֶת-עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה"

אם כן עצת אחיתופל משמעותה- עצה טובה מיועץ  רע  ומכאן ניתן להבין את גילגולו של המושג השם דגש על זהותו של היועץ לפני עצתו .

*המילים פרוזדור, דוגמא –הם שיבוש של הארמית בהתאמה: פרוזדוד ,ודיגמא

 *וכן המושג הידוע לשון סגי נהור שנתקבע כמונח הבא לציין את היפוכו של דבר מתוך לשון "נקייה"   נולד כשגיאה מתוך מאמר ידוע במדרש לבראשית רבה {תקופת הגאונים המאה השמינית ואילך לספירה} :

"צווחין לעוירא- סגיא נהור"-כלומר יש לקרוא לעיוור "רב אור"

אך שוב קריאה מדוייקת במקור מראה כי המשפט השלם אומר דבר אחר לחלוטין :

"בשוק סמיא צווחין לעוירא סגיא נהור"- זאת אומרת שבמקום של עיוורים גמורים –כבד ראיה נחשב לחד רואי ..{מין ואריציה קדומה ל"בשדה של דרדרים גם קוץ נחשב  שושנה.."}

* המונח: חלק מחמאה –גם הוא יסודו בקריאה שגויה : "-תהילים נב,כב::

חלק  מחמאה פיו, וקרב ליבו.

 רכו דבריו- משמן, והמה פתחות

המקור אינו מדבר על חלוקה של מחמאה כי על מידת החלקות של דברי החנפן{יותר מאשר חמאה..}

• לו יהי- המושג בעברית שמסמן תקווה מבוסס גם הוא על קריאה שגויה:  יחזקאל טז

" וַתִּבְטְחִי בְיָפְיֵךְ, וַתִּזְנִי עַל-שְׁמֵךְ; וַתִּשְׁפְּכִי אֶת-תַּזְנוּתַיִךְ עַל-כָּל-עוֹבֵר, לוֹ-יֶהִי"- בחולם לא בשורוק . כלומר לו{לעובר} יהיה יופייך

שומר מה מליל-

מַשָּׂא, דּוּמָה:  אֵלַי, קֹרֵא מִשֵּׂעִיר, שֹׁמֵר מַה-מִּלַּיְלָה, שֹׁמֵר מַה-מִּלֵּיל.  יב אָמַר שֹׁמֵר, אָתָה בֹקֶר וְגַם-לָיְלָה; אִם-תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ, שֻׁבוּ אֵתָיוּ

וכל כך  הסתבכו במשפט הנ"ל שזה לא יאמן . גם המסורתיים וגם החקרנים ..והורידו והחליפו ואמרו שהתכוון לחזרה בתשובה או לחזרה למצרים ראיתי אפילו פירוש מתקופת ההשכלה{השל"ה}שמתייחס כאן ל..שטן . ושאולי הטכסט השתבש ויש כאן הוספה או הורדה או עשרות עניינים. אפילו בגמרא ניסו להסביר את הפסוק והגיעו לעניינים של מלאכים וכל מיני ,פרופ טור סיני הגיע עד עניין של "דומיה" כלומר שתיקתו של האל ומנסה למצוא פשר בהשוואה  של  "דברי השומר" לרעיון רטורי במקרא  שמסודר בתבנית  "שובו ולכו ,והתשובה תהיה אותה תשובה  " {שובו ואתיו}

וכל זה מופרך בעיניי. ואינו מתקרב לכוונת פשוטו של הכתוב . שהרי המפתח לפתרון נמצא דווקא במושג הקשה: "אם תבעיון בעיו"

כולם הבינו את המושג הזה נכון: "לְדָנִיֵּאל--בָּעֵה וּמִתְחַנַּן, קֳדָם אֱלָהֵהּ " {דניאל פרק ו} בעה= שאל ,ביקש כלומר אם תבעיון בעיו=אם תבקשו בקשה ,אם תשאלו שאלה.

אבל העניין המרכזי כאן שאיכשהו כמעט וחלף מעל ראשי כולם היא ...מדוע!! ??? מדוע משתמש הנביא בביטוי שמקורו בלשון...זרה!?זאת אומרת ב..ארמית.?

אה!בשביל זה צריך לקרוא את כל הפרק ולשים את ה"משא" הזה בהקשר הנכון.

3 משאות כאן בפרק:

משא מדבר ים

משא דומה

משא בערב {ר בפתח}

כולם עוסקים באויבים מדרום {אדומים } שהולכים לקראת הפסד מפני אויב גדול יותר .

בחזון הראשון : דריכות לקראת האויב הרגיל שעלול להגיע -מעלים "צופה" שיתריע - מגיע פליט ומדווח על עוצמתו של אויב גדול יותר שנמצא בעורפם של האדומים

בחזון השלישי : שרידי הלוחמים האדומים משוטטים במדבר .

החזון השני אם כן צריך להשתלב בעלילה הזו. להלן:

משא דומה-חזון על אדום {דומה מוזכר בספר בראשית כאחד מבניו של עשיו...}

קרא אליי משעיר:הנביא שומע  קריאות שמגיעות מהר שעיר- מהגבול עם אדום

"שומר מה מלילה? ?- מתגרים בו {בצופה שעלה על משמרתו בחזון הקודם}  - מה שמתם פתאום פה שומר,אה?

"שומר מה מליל-" מה כבר יראה שומר כאן בלילה?

{וכל הדיבור הזה הוא לשונם של האדומים שמשבשת קצת את העיברית }

"אמר שומר"-  כאן מתחילה תשובתו של השומר שעונה להם בשיבוש דומה של שפתם  {לא בכדי מיוחס המשא הזה לישעיהו הרגיש לתקשורת בין לאומית ראה מקרה רבשקה והמצור על ירושלים..}

אתה - בא בארמית

בוקר וגם לילה- : אני באמת סתם פה ,מחכה לבוקר ואחריו ללילה..

ואם תבעיון בעיו- ואם עדיין תשאלו שאלה- זאת אומרת שאם במקרה עדיין אתם מרגישים שלא עניתי לכם על השאלה ...

שובו ואתיו - פנו אחור ותתחילו ללכת לקראת ...

וכאן מגיע החזון השלישי על אובדן גיבורי האדום מפני האויב הגדול...

חתן דמים למולת-עיון ביקורתי בפרשיות המילה

חתן דמים למולת

 וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן; וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה, וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ.  כה וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע, לְרַגְלָיו; וַתֹּאמֶר, כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי.  כו וַיִּרֶף, מִמֶּנּוּ; אָז, אָמְרָה, חֲתַן דָּמִים, לַמּוּלֹת.

הפירוש הידוע על פי המדרשים המסורתיים וגם הלא מסורתיים מדברים על "ברית מילה שדה" שעושה ציפורה לבן על מנת להציל את משה. מפגיעתו של המשחית שבא עליו בגין אי מילוי מצוות המילה של הבן.

כמה קשיים גדולים מעלה פירוש זה.

1. למה שאלוהים יבקש  להרוג את השליח בעת שליחותו?

2. אם הסיפור נובע מאי קיום ברית המילה הרי שהבן נולד "מזמן" {פרק אחד שלם לפני כן שאחריו כתוב : שעברו "ימים רבים" על מצרים}מה פתאום נזכרו לחסל איתו חשבון עכשיו...?

והקשה ביותר

3. אם "מוסר ההשכל" של האירוע הזה מתייחס לחובת המילה מדוע לא נימולו בני ישראל כל אותם ארבעים שנה  אלא אחרי מות משה בידי יהושע לאחר שעברו את הירדן!!???-  וְכָל-הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם--לֹא-מָלוּ.{יהושע ה} ועוד קשה מזה ההקשר לאירוע שלפנינו:

 וְאֶת-בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם, אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ:  כִּי-עֲרֵלִים הָיוּ, כִּי לֹא-מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ.{כלומר שמבחינת הטכסט הזה –זה בסדר גמור שלא צריך לימול בדרך...אז מה אתם רוצים ממשה?}

4. איך להסביר את התמורה של דברי ציפורה אחרי המעשה : "חתן דמים למולת"?

על פי הכרתי ולאחר  שנתתי בטכסט קריאות רבות מאוד עולה בפני תמונה אחרת לגמרי של האירוע , להלן.

ראשית נקרא את פרשת הברית ביהושע  פרק ה .

ב בָּעֵת הַהִיא, אָמַר יְהוָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, עֲשֵׂה לְךָ, חַרְבוֹת צֻרִים; וְשׁוּב מֹל אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שֵׁנִית. ג וַיַּעַשׂ-לוֹ יְהוֹשֻׁעַ, חַרְבוֹת צֻרִים; וַיָּמָל אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת.  ד וְזֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-מָל יְהוֹשֻׁעַ:  כָּל-הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם, מִמִּצְרָיִם.  ה כִּי-מֻלִים הָיוּ, כָּל-הָעָם הַיֹּצְאִים; וְכָל-הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם--לֹא-מָלוּ.  ו כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה, הָלְכוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, עַד-תֹּם כָּל-הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה:  אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה, לָהֶם, לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.  ז וְאֶת-בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם, אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ:  כִּי-עֲרֵלִים הָיוּ, כִּי לֹא-מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ.  ח וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-תַּמּוּ כָל-הַגּוֹי, לְהִמּוֹל; וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה, עַד חֲיוֹתָם.  {פ}

בקריאה ראשונה אפשר מייד להבחין ב2 רבדים שונים של הטכסט.-{החזרות על הנשואים,המודגשים למעלה, והביטויים "כי"  הרומזים על נקודות החיבור בין הטכסטים}

המקורי-הראשון

הנוסף לו- ההסבר-המאוחר יותר.

{הראשון יהיה "מביא הדברים " המעתיקים הראשונים . והמאוחר יותר יהיו כבר בעלי האגנדה-המחברים שבפניהם נפרשת תמונת כל ההיסטוריה המקראית- הדויטורונומיסטים –העורכים }

המקור:

וַיַּעַשׂ-לוֹ יְהוֹשֻׁעַ, חַרְבוֹת צֻרִים; וַיָּמָל אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת  .................כאן נכנסים  הערות המחבר..............כִּי-עֲרֵלִים הָיוּ, כִּי לֹא-מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ.  ח וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-תַּמּוּ כָל-הַגּוֹי, לְהִמּוֹל; וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה, עַד חֲיוֹתָם.  {פ}

ההסבר: {התוספת המאוחרת}: ד וְזֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-מָל יְהוֹשֻׁעַ:  כָּל-הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם, מִמִּצְרָיִם.  ה כִּי-מֻלִים הָיוּ, כָּל-הָעָם הַיֹּצְאִים; וְכָל-הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם--לֹא-מָלוּ.  ו כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה, הָלְכוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, עַד-תֹּם כָּל-הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה:  אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה, לָהֶם, לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.  ז וְאֶת-בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם, אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ:

אם כך ,במגילה הראשונה מסופר בפשטות על אירוע המילה ההמוני. ההנחה המונחת ביסוד

הדברים היא שלא היה צורך למול אותם בכלל ,משום שלא עושים מילה  "בדרך" עולה מכך

שמעשה המילה קשור  למקום קבע לבית.ואם לדייק- אז אל ה..אדמה. הד למסורת

עתיקה הקושרת את לידתו של  האדם אל אדמתו . אפשר להעלות על הדעת , גם את הקשר

המיסטי ההפוך הקושר  בין המוות  לאותה אדמה –והיא הקבורה.

לידה-אדמה-ברית מילה  . מוות-אדמה-קבורה{ולא שריפה }. 

לכן מי שנולד "בדרך" –כלומר שהוא בן בלי אדמה –לא צריך למילה.

אבל עכשיו כשנכנסים לארץ המובטחת- יהושע מל את בני ישראל! כלומר קושר אותם בברית

אל אדמתם!!

לעומת זאת, התוספת למגילה הנכתבת בפרספקטיבה מאוחרת מאוד {שכבר חווה בהווה  או

חוותה בעברה מקדש,ירושלים,כוהנים ,תורה,קרבנות,מלוכה} אשר ניזונה  מ אג'נדה תיאו-

היסטוריוסופית התוחמת את כל המגילות במסגרת של אבות-משה-יהושע-שופטים-מלך-

ירושלים. שבה התורה כלומר דבר האלוהים נוכח בכל השלבים , שואפת

"להעניק" ליוצאים ממצרים את חובת המילה באופן אחר- באותה חובת מילה "קדומה" 

של אברהם . היא מטשטשת {לא מוחקת!אף פעם לא מוחקת!העורכים התייחסו למגילות

כקדושות בעליל-דבר האל!אך הוסיפו –בבחינת מדרש נאה לדברים} את הסיבה הנוכחת  ע"י

כך שהיא רומזת שלא מלו את הבנים בשל  ...חטא ההורים. דא עקא ,

כי האנשים שיצאו  ממצרים ואשר  חטאו ומשום כך לא  נכנסו לארץ  היו למעשה  נימולים 

,{אגב, גם על פי המגילה הראשונה } –זאת אומרת : היו מסומנים

ואילו את הדור ה"נקי" –הבדילו ,לכאורה, בזה שלא מלו אותם-כלומר שלא סימנו אותם

הרעיון ,הגאוני-יש להעיר, של העורכים , מתאר כיצד אפשר היה לדעת מי שייך לדור של מי .

עד שבתום ארבעים שנות הדור וכשמתו כל הדור "ההוא"  {הדור של ה..נימולים }  ועברו את

הירדן..הגיע העת "לשוב ולמול את בני ישראל" כפי שמכריזה הכותרת של העורכים :

 "בָּעֵת הַהִיא, אָמַר יְהוָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, עֲשֵׂה לְךָ, חַרְבוֹת צֻרִים; וְשׁוּב מֹל אֶת-בְּנֵי-

יִשְׂרָאֵל, שֵׁנִית." {יהושע ד}

נחזור שוב על עיקרי 2 המסורות. לברית המילה

אחת –הקדומה- מייחסת למילה-ברית בין אדם לאדמתו {מה שעשוי להסביר אגב אורחא  את תפוצת הנוהג הזה בתרבויות קדומות שאינן עבריות: מצרים העתיקה-השושלת השניה,חלק מהתרבות החורית וכמה עדויות בתרבות  ארידו:2950  לפנה"ס}

השניה –המאוחרת –הכהנית. בסינתיזה עם בעלי הספר המקראי : ברית אקסקלוסיבית בין שבטי ישראל  לאלוהיו תוך כדי התאספות סביב הגורל ההיסטורי המאחד אותם לעם{ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת-חֶרְפַּת מִצְרַיִם, מֵעֲלֵיכֶם-שם}

כעת נשוב אל פרשת "חתן הדמים"-ציפורה והמילה

ברור כי בעלי המסורת המאוחרת-העורכים – שלדידם ברית המילה מיוחסת מקדמא דנא לחוק אלוהי  נותרים עדיין עם הקושי הגדול שהעלנו בתחילת הדברים:

כיצד נמצא זה שהבן הבכור של משה-אינו נימול!

לפיכך –אין בידם {ובידי כל הפרשנים אחריהם}אלא "להסביר" את האירוע כ"פשלה" של משה אשר לא מל את בנו  והאל שולח להרגו. אך ציפורה "עושה את הדבר הנכון" ברגע האחרון ממש.

אך מניין  ידעה ביתו של כהן מדיין ש"זה"  היה הדבר הנכון?

יש מדרשים.אבל אין ממש פתרונים המכוונים פשוטו של מקרא.

לעומת זאת,  לבעל המסורת  הראשונה הקושר את מעשה המילה לבריתו של האדם עם

תחום מושבו-האדמה שלו,הבית שלו, לא יכול להיות כל  קושי עם אי מילוי הברית ע"י משה-

שחי כל אותה תקופה ב..גלות-במדיין .ומימלא הוא נמצא כעת "בדרך,במלון" ללא חובה

קדושה למול את בנו. ועל כן מבחינת בעל המסורה הקדומה {שגילה את דעתו גם במגילה על

יהושע} הסיפור על ציפורה אינו יכול להיות תיאור של  "חטא של משה אשר אשתו מצילה

אותו מידי אלוהים  ברגע האחרון"-אלא מדובר בסצינה אחרת לגמרי.

נביט בפיסקה הצמודה למאורע "שלנו" :

וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה, רְאֵה כָּל-הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה; וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת-הָעָם.  כב וְאָמַרְתָּ, אֶל-פַּרְעֹה:  כֹּה אָמַר יְהוָה, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.  כג וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ--הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.  

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן..............

לאחר שהאל נתן {בתחילת הפרק}בידי משה את כל הסמלים והמופתים{המטה,היד,והמים שהופכים לדם} שיעשה בפני הקהל על מנת שיאמינו לשולח ,ורגע לפני שהוא יוצא לדרך חזרה אל מצרים –מנחה אותו האלוהים לפנות אל פרעה באיום אולטימטיבי . הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.  

{כבר עכשיו,מכת בכורות?}

אך בניגוד לכל המשימות  הקודמות שהוטלו על  משה ובעטיין קיבל את המטה ואת שאר הקסמים  ,אין האל מספק לו כל סמל או מופת הקשור להכרזה זו: הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.  

והנה בדרך למצרים...וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה ' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ.

אני מציע כאן קריאה אחרת לגמרי התואמת לדעתו של בעל המסורת הקדומה{שלדידו אין כאן שאלה של "שיכחה" של קיום מצווה מצד משה }

וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' ,- "לצייד"  אותו  באות או מופת לצורך ההכרזה הקודמת שניתנה

ויבקש המיתו- את הבן. מבקש ממשה שימית את בנו {עקידה? האם כאן המקור לאירוע  העקידה שהוטל אחר כך אחורה בזמן אל עבר ערפילי סיפורי האבות? }: ויבקש: המיתו!

אבל האמא-{ביתו של כהן מדיין-אמרנו ,לא? זו  שמעורבת היטב  בענייני פולחנים ..}מתערבת ומשבשת פה את מהלך הדברים : וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ, {בנה-ולא בנו או בנם –נרמז כאן היחס } וַתַּגַּע, לְרַגְלָיו- מקדימה ופוגמת בשלמות הקרבן-מקריבה אותו –את הבן לפני שמישהו בכלל מצליח להניח עליו את ידיו  ותוך כדי זה מכריזה על הילד :

חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי.כלומר אתה-הילד הפכתי אותך לחתן {מוגן,באכדית}ע"י הדם שהוצאתי ממך והזיתי על רגליך  .אתה שלי עכשיו.

הקרבן נפגם ולכן: וַיִּרֶף, מִמֶּנּוּ;- האל שב מדרישתו {"אל תשלח ידך אל הנער...}או שמשה מניח לילד. כך או אחרת האם ממשיכה באותו האנדרנלין שאוחז בה להכריז-

אָז, אָמְרָה, חֲתַן דָּמִים, לַמּוּלת.- כלומר שהילד המוגן בשל הדמים שהוקזו ממנו שייך למולת היינו ל...מוהלת.

לסיכום:

מסורות מאוחרות הנוגעות לברית המילה  שהוטלו אל ה"עבר המושלם"  בסיפורי האבות

העמידו את הקריאה בטכסט על ציפורה ומעשה המילה, בפני מבוי סתום.

פרשנים ומבקרים רבים נאלצו לפנות אל  קפיצת דרך טכסטואלית ע"י מדרש כזה או אחר של

הכתוב תוך כדי התעלמות ממשקעים של מסורות קדומות  במקרא ומבלי לתת את דעתם

לכוונה אפשרית אחרת של הפשט.

על פי דעה זו –"מביא הדברים" הראשון כלומר בעל המסורת הקדום אינו תופס את הפעולה 

של ציפורה כחלק מ "ברית המילה " ההיסטורית אלא כאקט –קונטרה פולחני שתכליתו

לשבש את האפשרות של עקידת הבן. קרבן שעלול היה הנביא הראשון להקריב כחלק

ממסכת האותות והמופתים שהיו מקובלים על  חרטומי מצרים ,קוסמיה ופרעוניה

דע,שזה הנכון משום שלאחר מכן אתה רואה כיצד הופך המעשה הזה  של ציפורה לחלק

מפולחן אחר הקשור גם הוא בבכורות : מכת בכורות וההתגוננות של בני ישראל מפניה{הדם

וה"נתינה"  שלו על הקיר בתי  ישראל }

וכך נסגר המעגל –המקובל על כל סופרי ונביאי המקרא מכל רבדיה  :{1000-450 לפנהס}

הסימן הפרטי הופך בידי הנביא  לסמל לאומי.

משה מבקש סימן להכרזה של האל  { הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ} עובר טראומה אישית{  חתן דמים  } ואחר כך  האירוע האישי הופך לפעולה של הציבור   { "וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף, וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת; וּפָסַח יְהוָה, עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף.}

השווה: הושע{נישואיו לזונה} ,יחזקאל{מות אישתו ביום החורבן},ירמיהו ,יונה ועוד