חתן דמים למולת
וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן; וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה, וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. כה וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע, לְרַגְלָיו; וַתֹּאמֶר, כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי. כו וַיִּרֶף, מִמֶּנּוּ; אָז, אָמְרָה, חֲתַן דָּמִים, לַמּוּלֹת.
הפירוש הידוע על פי המדרשים המסורתיים וגם הלא מסורתיים מדברים על "ברית מילה שדה" שעושה ציפורה לבן על מנת להציל את משה. מפגיעתו של המשחית שבא עליו בגין אי מילוי מצוות המילה של הבן.
כמה קשיים גדולים מעלה פירוש זה.
1. למה שאלוהים יבקש להרוג את השליח בעת שליחותו?
2. אם הסיפור נובע מאי קיום ברית המילה הרי שהבן נולד "מזמן" {פרק אחד שלם לפני כן שאחריו כתוב : שעברו "ימים רבים" על מצרים}מה פתאום נזכרו לחסל איתו חשבון עכשיו...?
והקשה ביותר
3. אם "מוסר ההשכל" של האירוע הזה מתייחס לחובת המילה מדוע לא נימולו בני ישראל כל אותם ארבעים שנה אלא אחרי מות משה בידי יהושע לאחר שעברו את הירדן!!???- וְכָל-הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם--לֹא-מָלוּ.{יהושע ה} ועוד קשה מזה ההקשר לאירוע שלפנינו:
וְאֶת-בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם, אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ: כִּי-עֲרֵלִים הָיוּ, כִּי לֹא-מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ.{כלומר שמבחינת הטכסט הזה –זה בסדר גמור שלא צריך לימול בדרך...אז מה אתם רוצים ממשה?}
4. איך להסביר את התמורה של דברי ציפורה אחרי המעשה : "חתן דמים למולת"?
על פי הכרתי ולאחר שנתתי בטכסט קריאות רבות מאוד עולה בפני תמונה אחרת לגמרי של האירוע , להלן.
ראשית נקרא את פרשת הברית ביהושע פרק ה .
ב בָּעֵת הַהִיא, אָמַר יְהוָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, עֲשֵׂה לְךָ, חַרְבוֹת צֻרִים; וְשׁוּב מֹל אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שֵׁנִית. ג וַיַּעַשׂ-לוֹ יְהוֹשֻׁעַ, חַרְבוֹת צֻרִים; וַיָּמָל אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת. ד וְזֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-מָל יְהוֹשֻׁעַ: כָּל-הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם, מִמִּצְרָיִם. ה כִּי-מֻלִים הָיוּ, כָּל-הָעָם הַיֹּצְאִים; וְכָל-הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם--לֹא-מָלוּ. ו כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה, הָלְכוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, עַד-תֹּם כָּל-הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה, לָהֶם, לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. ז וְאֶת-בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם, אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ: כִּי-עֲרֵלִים הָיוּ, כִּי לֹא-מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ. ח וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-תַּמּוּ כָל-הַגּוֹי, לְהִמּוֹל; וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה, עַד חֲיוֹתָם. {פ}
בקריאה ראשונה אפשר מייד להבחין ב2 רבדים שונים של הטכסט.-{החזרות על הנשואים,המודגשים למעלה, והביטויים "כי" הרומזים על נקודות החיבור בין הטכסטים}
המקורי-הראשון
הנוסף לו- ההסבר-המאוחר יותר.
{הראשון יהיה "מביא הדברים " המעתיקים הראשונים . והמאוחר יותר יהיו כבר בעלי האגנדה-המחברים שבפניהם נפרשת תמונת כל ההיסטוריה המקראית- הדויטורונומיסטים –העורכים }
המקור:
וַיַּעַשׂ-לוֹ יְהוֹשֻׁעַ, חַרְבוֹת צֻרִים; וַיָּמָל אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת .................כאן נכנסים הערות המחבר..............כִּי-עֲרֵלִים הָיוּ, כִּי לֹא-מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ. ח וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-תַּמּוּ כָל-הַגּוֹי, לְהִמּוֹל; וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה, עַד חֲיוֹתָם. {פ}
ההסבר: {התוספת המאוחרת}: ד וְזֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-מָל יְהוֹשֻׁעַ: כָּל-הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם, מִמִּצְרָיִם. ה כִּי-מֻלִים הָיוּ, כָּל-הָעָם הַיֹּצְאִים; וְכָל-הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם--לֹא-מָלוּ. ו כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה, הָלְכוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, עַד-תֹּם כָּל-הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה, לָהֶם, לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. ז וְאֶת-בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם, אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ:
אם כך ,במגילה הראשונה מסופר בפשטות על אירוע המילה ההמוני. ההנחה המונחת ביסוד
הדברים היא שלא היה צורך למול אותם בכלל ,משום שלא עושים מילה "בדרך" עולה מכך
שמעשה המילה קשור למקום קבע לבית.ואם לדייק- אז אל ה..אדמה. הד למסורת
עתיקה הקושרת את לידתו של האדם אל אדמתו . אפשר להעלות על הדעת , גם את הקשר
המיסטי ההפוך הקושר בין המוות לאותה אדמה –והיא הקבורה.
לידה-אדמה-ברית מילה . מוות-אדמה-קבורה{ולא שריפה }.
לכן מי שנולד "בדרך" –כלומר שהוא בן בלי אדמה –לא צריך למילה.
אבל עכשיו כשנכנסים לארץ המובטחת- יהושע מל את בני ישראל! כלומר קושר אותם בברית
אל אדמתם!!
לעומת זאת, התוספת למגילה הנכתבת בפרספקטיבה מאוחרת מאוד {שכבר חווה בהווה או
חוותה בעברה מקדש,ירושלים,כוהנים ,תורה,קרבנות,מלוכה} אשר ניזונה מ אג'נדה תיאו-
היסטוריוסופית התוחמת את כל המגילות במסגרת של אבות-משה-יהושע-שופטים-מלך-
ירושלים. שבה התורה כלומר דבר האלוהים נוכח בכל השלבים , שואפת
"להעניק" ליוצאים ממצרים את חובת המילה באופן אחר- באותה חובת מילה "קדומה"
של אברהם . היא מטשטשת {לא מוחקת!אף פעם לא מוחקת!העורכים התייחסו למגילות
כקדושות בעליל-דבר האל!אך הוסיפו –בבחינת מדרש נאה לדברים} את הסיבה הנוכחת ע"י
כך שהיא רומזת שלא מלו את הבנים בשל ...חטא ההורים. דא עקא ,
כי האנשים שיצאו ממצרים ואשר חטאו ומשום כך לא נכנסו לארץ היו למעשה נימולים
,{אגב, גם על פי המגילה הראשונה } –זאת אומרת : היו מסומנים
ואילו את הדור ה"נקי" –הבדילו ,לכאורה, בזה שלא מלו אותם-כלומר שלא סימנו אותם
הרעיון ,הגאוני-יש להעיר, של העורכים , מתאר כיצד אפשר היה לדעת מי שייך לדור של מי .
עד שבתום ארבעים שנות הדור וכשמתו כל הדור "ההוא" {הדור של ה..נימולים } ועברו את
הירדן..הגיע העת "לשוב ולמול את בני ישראל" כפי שמכריזה הכותרת של העורכים :
"בָּעֵת הַהִיא, אָמַר יְהוָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, עֲשֵׂה לְךָ, חַרְבוֹת צֻרִים; וְשׁוּב מֹל אֶת-בְּנֵי-
יִשְׂרָאֵל, שֵׁנִית." {יהושע ד}
נחזור שוב על עיקרי 2 המסורות. לברית המילה
אחת –הקדומה- מייחסת למילה-ברית בין אדם לאדמתו {מה שעשוי להסביר אגב אורחא את תפוצת הנוהג הזה בתרבויות קדומות שאינן עבריות: מצרים העתיקה-השושלת השניה,חלק מהתרבות החורית וכמה עדויות בתרבות ארידו:2950 לפנה"ס}
השניה –המאוחרת –הכהנית. בסינתיזה עם בעלי הספר המקראי : ברית אקסקלוסיבית בין שבטי ישראל לאלוהיו תוך כדי התאספות סביב הגורל ההיסטורי המאחד אותם לעם{ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת-חֶרְפַּת מִצְרַיִם, מֵעֲלֵיכֶם-שם}
כעת נשוב אל פרשת "חתן הדמים"-ציפורה והמילה
ברור כי בעלי המסורת המאוחרת-העורכים – שלדידם ברית המילה מיוחסת מקדמא דנא לחוק אלוהי נותרים עדיין עם הקושי הגדול שהעלנו בתחילת הדברים:
כיצד נמצא זה שהבן הבכור של משה-אינו נימול!
לפיכך –אין בידם {ובידי כל הפרשנים אחריהם}אלא "להסביר" את האירוע כ"פשלה" של משה אשר לא מל את בנו והאל שולח להרגו. אך ציפורה "עושה את הדבר הנכון" ברגע האחרון ממש.
אך מניין ידעה ביתו של כהן מדיין ש"זה" היה הדבר הנכון?
יש מדרשים.אבל אין ממש פתרונים המכוונים פשוטו של מקרא.
לעומת זאת, לבעל המסורת הראשונה הקושר את מעשה המילה לבריתו של האדם עם
תחום מושבו-האדמה שלו,הבית שלו, לא יכול להיות כל קושי עם אי מילוי הברית ע"י משה-
שחי כל אותה תקופה ב..גלות-במדיין .ומימלא הוא נמצא כעת "בדרך,במלון" ללא חובה
קדושה למול את בנו. ועל כן מבחינת בעל המסורה הקדומה {שגילה את דעתו גם במגילה על
יהושע} הסיפור על ציפורה אינו יכול להיות תיאור של "חטא של משה אשר אשתו מצילה
אותו מידי אלוהים ברגע האחרון"-אלא מדובר בסצינה אחרת לגמרי.
נביט בפיסקה הצמודה למאורע "שלנו" :
וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה, רְאֵה כָּל-הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה; וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת-הָעָם. כב וְאָמַרְתָּ, אֶל-פַּרְעֹה: כֹּה אָמַר יְהוָה, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. כג וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ--הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.
וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן..............
לאחר שהאל נתן {בתחילת הפרק}בידי משה את כל הסמלים והמופתים{המטה,היד,והמים שהופכים לדם} שיעשה בפני הקהל על מנת שיאמינו לשולח ,ורגע לפני שהוא יוצא לדרך חזרה אל מצרים –מנחה אותו האלוהים לפנות אל פרעה באיום אולטימטיבי . הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.
{כבר עכשיו,מכת בכורות?}
אך בניגוד לכל המשימות הקודמות שהוטלו על משה ובעטיין קיבל את המטה ואת שאר הקסמים ,אין האל מספק לו כל סמל או מופת הקשור להכרזה זו: הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.
והנה בדרך למצרים...וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה ' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ.
אני מציע כאן קריאה אחרת לגמרי התואמת לדעתו של בעל המסורת הקדומה{שלדידו אין כאן שאלה של "שיכחה" של קיום מצווה מצד משה }
וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' ,- "לצייד" אותו באות או מופת לצורך ההכרזה הקודמת שניתנה
ויבקש המיתו- את הבן. מבקש ממשה שימית את בנו {עקידה? האם כאן המקור לאירוע העקידה שהוטל אחר כך אחורה בזמן אל עבר ערפילי סיפורי האבות? }: ויבקש: המיתו!
אבל האמא-{ביתו של כהן מדיין-אמרנו ,לא? זו שמעורבת היטב בענייני פולחנים ..}מתערבת ומשבשת פה את מהלך הדברים : וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ, {בנה-ולא בנו או בנם –נרמז כאן היחס } וַתַּגַּע, לְרַגְלָיו- מקדימה ופוגמת בשלמות הקרבן-מקריבה אותו –את הבן לפני שמישהו בכלל מצליח להניח עליו את ידיו ותוך כדי זה מכריזה על הילד :
חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי.כלומר אתה-הילד הפכתי אותך לחתן {מוגן,באכדית}ע"י הדם שהוצאתי ממך והזיתי על רגליך .אתה שלי עכשיו.
הקרבן נפגם ולכן: וַיִּרֶף, מִמֶּנּוּ;- האל שב מדרישתו {"אל תשלח ידך אל הנער...}או שמשה מניח לילד. כך או אחרת האם ממשיכה באותו האנדרנלין שאוחז בה להכריז-
אָז, אָמְרָה, חֲתַן דָּמִים, לַמּוּלת.- כלומר שהילד המוגן בשל הדמים שהוקזו ממנו שייך למולת היינו ל...מוהלת.
לסיכום:
מסורות מאוחרות הנוגעות לברית המילה שהוטלו אל ה"עבר המושלם" בסיפורי האבות
העמידו את הקריאה בטכסט על ציפורה ומעשה המילה, בפני מבוי סתום.
פרשנים ומבקרים רבים נאלצו לפנות אל קפיצת דרך טכסטואלית ע"י מדרש כזה או אחר של
הכתוב תוך כדי התעלמות ממשקעים של מסורות קדומות במקרא ומבלי לתת את דעתם
לכוונה אפשרית אחרת של הפשט.
על פי דעה זו –"מביא הדברים" הראשון כלומר בעל המסורת הקדום אינו תופס את הפעולה
של ציפורה כחלק מ "ברית המילה " ההיסטורית אלא כאקט –קונטרה פולחני שתכליתו
לשבש את האפשרות של עקידת הבן. קרבן שעלול היה הנביא הראשון להקריב כחלק
ממסכת האותות והמופתים שהיו מקובלים על חרטומי מצרים ,קוסמיה ופרעוניה
דע,שזה הנכון משום שלאחר מכן אתה רואה כיצד הופך המעשה הזה של ציפורה לחלק
מפולחן אחר הקשור גם הוא בבכורות : מכת בכורות וההתגוננות של בני ישראל מפניה{הדם
וה"נתינה" שלו על הקיר בתי ישראל }
וכך נסגר המעגל –המקובל על כל סופרי ונביאי המקרא מכל רבדיה :{1000-450 לפנהס}
הסימן הפרטי הופך בידי הנביא לסמל לאומי.
משה מבקש סימן להכרזה של האל { הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ} עובר טראומה אישית{ חתן דמים } ואחר כך האירוע האישי הופך לפעולה של הציבור { "וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף, וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת; וּפָסַח יְהוָה, עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף.}
השווה: הושע{נישואיו לזונה} ,יחזקאל{מות אישתו ביום החורבן},ירמיהו ,יונה ועוד
