לכו נלכה" – על הפרשנות ההופכת לטכסט פרשני-דרכו של מקרא

"לכו נלכה" – על הפרשנות ההופכת לטכסט פרשני-דרכו של מקרא

ההכרה הרואה נכוחה את דרכי גילגולו של הטכסט המקראי מרגע העלתו הראשונית על הקלף {ולעיתים עוד לפני כן:  מרגע העברת המסורה שהתקבלה על דעתו של מעלה הכתובים }ועד לגיבושו הסופי ככתב קודש נסמכת בעיקרה על רדוקציה שהמבקרים {מסורתיים וחדשים כאחד} טופלים עליה את אשמת הספקולציה. לדידם ,העובדה כי אף חוקר לא הצליח מעולם לשום את עיניו על כתובים אותנטים   מהתקופה המקראית {סביבות תחילת האלף הראשון לפנה"ס} עומדת כקושי בלתי עביר  על הבחינה המדעית ומניחה גם את התפיסה הברורה או הקריאה הברורה ביותר -במצב היולי של אי ודאות  . כך מופקעת שאלת הקריאה מסביבתה הטבעית {הכותב-כוונתו -משמעותו ברצף העניינים וכו} ומוסטת  אל חלל האמונה.

"הפרשנות הזאת יפה –אבל אין לך כל הוכחה בכתב " {הכתוב הוא ההוכחה!}

"הפירוש באמת מעניין אבל אלו רק הנחות  אל תשכח שיש לנו גם תורה שבעל פה"{שהיא לעצמה פרשנות על קריאה מאוחרת}

גם השיטה הרדוקטיבית אינה מסייעת למחזיקיה  שהרי נקודת ההתחלה {או הסוף  ,אם להביט על נקודת המוצא  של הרדוקציוני..} ברוב המקרים שונה מאוד מפרשן לפרשן .

אך לעיתים מזמנת הקריאה נקודות משען בלתי צפויות לשיטה . להלן:

שמואל א פרק ט- שאול מחפש את האתונות שברחו מאביו ומרחיק לכת עד ארץ צוף..

 ה הֵמָּה, בָּאוּ בְּאֶרֶץ צוּף, וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר-עִמּוֹ, לְכָה וְנָשׁוּבָה--פֶּן-יֶחְדַּל אָבִי מִן-הָאֲתֹנוֹת, וְדָאַג לָנוּ.  ו וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּה-נָא אִישׁ-אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת, וְהָאִישׁ נִכְבָּד, כֹּל אֲשֶׁר-יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא; עַתָּה, נֵלְכָה שָּׁם--אוּלַי יַגִּיד לָנוּ, אֶת-דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר-הָלַכְנוּ עָלֶיהָ.  ז וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ, וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה-נָּבִיא לָאִישׁ--כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ, וּתְשׁוּרָה אֵין-לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים:  מָה, אִתָּנוּ.  ח וַיֹּסֶף הַנַּעַר, לַעֲנוֹת אֶת-שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף; וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, וְהִגִּיד לָנוּ אֶת-דַּרְכֵּנוּ.  ט לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל, כֹּה-אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים, לְכוּ וְנֵלְכָה, עַד-הָרֹאֶה:  כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם, יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה.  י וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ טוֹב דְּבָרְךָ, לְכָה נֵלֵכָה; וַיֵּלְכוּ, אֶל-הָעִיר, אֲשֶׁר-שָׁם, אִישׁ הָאֱלֹהִים. 

פס ט משקף  כמה רבדים בטכסט  :

רוב המפרשים החדשים הקוראים על שיטת הביקורת נוהגים למצוא בפסוק תוספת מאוחרת "חד משמעית" שהרי נאמר : "לפנים בישראל" כלומר שמדובר במאמר מוסגר שבא להסביר תופעה קדומה שבה דיברו על ללכת אל הרואה הוא הנביא של "היום"

אבל מי מדבר פה בכלל על רואה???

הטכסט הקודם מדבר על "איש האלוהים" ואינו מזכיר כל  רואה לפיכך קשה מאוד להכיר בפסוק ט כמאמר מאוחר הבא להסביר משום שאין לו דבר להסביר, האם ניתן לקבל כי המושג הראשון {רואה} מועלה דווקא ע"י האחרון?

 לא.

אך קריאתנו השיטתית ,אשר הוצגה לא אחת, מציעה פתרון

לשיטתנו רק מאמר המתחיל במילה "כי" הוא המאמר של המסדר\עורך המגילה המאוחדת . לפיכך "לפנים בישראל" הוא חלק מהמגילה שהייתה לפני המסדר . ואילו חלקו השני של הפס הוא הערתו הבאה להסביר מיהו הרואה. על פי קריאה זו הפס הינו  המשכם של דברי הנער:{מידו של המעלה על הכתב}

.  ח וַיֹּסֶף הַנַּעַר, לַעֲנוֹת אֶת-שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף; וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, וְהִגִּיד לָנוּ אֶת-דַּרְכֵּנוּ.  ט לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל, כֹּה-אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים, לְכוּ וְנֵלְכָה, עַד-הָרֹאֶה:  כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם, יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה

הנער אומר לשאול : יש לי כסף לתת לאיש האלוהים על מנת שיגיד לנו מה לעשות ולאן ללכת  , בא נלך אליו. פה בישראל{ישראל : כל מה שמחוץ לבנימין משקף את תפיסת הכותב כפי שבאה כבר לידי ביטוי במגילות הקודמות בשופטים כ-כא  על מלחמת בנימין בשבטי ישראל ששם הוכללו במושג : "ישראל" } היו אומרים פעם   : "לכו ונלכה עד הרואה"

ודע שזה הנכון ואלו דברי הכותב {ולא האוסף-העורך המאוחר} משום שרק כך אפשר להבין כיצד זה שאול עונה לנער  באותו מטבע הלשון

.  י וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ טוֹב דְּבָרְךָ,{מצאו חן בעיניי הדברים שאמרת  } לְכָה נֵלֵכָה; וַיֵּלְכוּ, אֶל-הָעִיר, אֲשֶׁר-שָׁם, אִישׁ הָאֱלֹהִים. 

ועתה כשפוגשים שני הבניימינים   בנות  מישראל :

 יא הֵמָּה, עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר, וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת, יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם

עכשיו הם יודעים לשאול על פי מנהג המקום :

וַיֹּאמְרוּ לָהֶן, הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה.

\

כעת נשאלת השאלה –אם אכן כך היה מונחים הדברים לפניו ,מדוע בכלל מצא לנכון העורך המאוחר להוסיף את ההערה בפס ט ??

וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ-יְמִינִי וְלֹא מָצָאוּ.  ה הֵמָּה, בָּאוּ בְּאֶרֶץ צוּף,{יצאו מגבול בנימין} וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר-עִמּוֹ, לְכָה וְנָשׁוּבָה--פֶּן-יֶחְדַּל אָבִי מִן-הָאֲתֹנוֹת, וְדָאַג לָנוּ.  ו וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּה-נָא אִישׁ-אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת, וְהָאִישׁ נִכְבָּד, כֹּל אֲשֶׁר-יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא; עַתָּה, נֵלְכָה שָּׁם--אוּלַי יַגִּיד לָנוּ, אֶת-דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר-הָלַכְנוּ עָלֶיהָ.  ז וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ, וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה-נָּבִיא לָאִישׁ--כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ, וּתְשׁוּרָה אֵין-לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים:  מָה, אִתָּנוּ.  ח וַיֹּסֶף הַנַּעַר, לַעֲנוֹת אֶת-שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף; וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, וְהִגִּיד לָנוּ אֶת-דַּרְכֵּנוּ.  ט לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל, כֹּה-אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים, לְכוּ וְנֵלְכָה, עַד-הָרֹאֶה:  כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם, יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה.  י וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ טוֹב דְּבָרְךָ, לְכָה נֵלֵכָה; וַיֵּלְכוּ, אֶל-הָעִיר, אֲשֶׁר-שָׁם, אִישׁ הָאֱלֹהִים.  יא הֵמָּה, עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר, וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת, יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם; וַיֹּאמְרוּ לָהֶן, הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה

הסיבה הפשוטה היא שהוא הקורא המאוחר  היה סבור {כמו המפרשים האחרונים......}שפס ט אינו אלא הערה לטכסט מצד  בר  סמכא אחר –קודם לזמנו . הוא לא הבין שמדובר בדבריו של הנער ולכן חש צורך לבאר את ההערה. כאן מתבהר חיזוק נוסף לתפיסתנו  הרואה בטכסט המקראי השתקפות  מסורת עתיקה של מעתיקים-מוסרים אשר  הערותיהם נוספו אל השביל המרכזי וכך  הפכו  לטכסט ממנו ייגזרו הפרשנויות הבאות..