"טובים השניים מן האחד" ? קריאה בקהלת פרק ד

טובים השניים? קריאה נכונה בקהלת.

אחת הבעיות המרכזיות  שנחלקו בה הפרשנים מאותן אלו המקשות על

הקורא הממוצע לרדת לפשוטו של מקרא ,היא נקודת מבטו של קהלת.

מה רוצה הדובר לומר ? איך להבין את כל  הסתירות הפנימיות

שבפרשות? לא אחת במגילה זו עומד  משפט ומייד בא זה

שבעקבותיו וסותרו ,ולפעמיים רעיונות מנוגדים מובאים באותו הפסוק

עצמו! וכך נשאר הקורא תמה -מהי דעתו האמיתית של המחבר?

התפיסה שמונחת בבסיס ההנחה המסורתית כי מדובר במין טכסט

"סוקרטי" של דבר והיפוכו ללא הכרעה עד ל:" סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע;

אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת־מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי־זֶה כָּל־הָאָדָם.  כִּי

אֶת־כָּל־מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל־נֶעְלָם; אִם־טוֹב

וְאִם־רָע׃" דינה להידחות מצד המסורת עצמה ,משום שאם דרשת  

במגילה  מי תוקע לידך  כי ניסמכת על הדבר ולא על היפוכו? ואכן

עיון במדרשים ובפרשנויות מגלה מתח  ויחס אמביוולנטי  כלפי

המגילה אשר נוצר,לדעתנו מחוסר יכולת להכריע

ב"מה נכון" ו"מה לא" מבחינת הדובר,  מהו ה"דבר" ומהו "היפוכו".

מהי ה"אמת" ומהי הכפירה .  ואם לנסח את הבעיה בשדה הביקורתי:

מתוך הנחה שמדובר במחבר יחידי כיצד יש לקרוא את הבאת הדברים.

מהו גוף הטכסט,מהם הציטוטים ,וכיצד הכול מתמזג לכוונה מחבר.

לאור כך  ברי  המצב  לאורך הדורות  בו התפיסה המסורתית  לא רק

הסתפקה  באזהרה הידועה לדרשנים  המכוונת להכפיף  את דברי

הכתובים לדרכה של המסורה אלא אף מנעה עיון רחב  במגילה בקרב

מוסדות הלימוד –הבית,החדר,הישיבה וכך הפכה את מגילת קהלת

לשדה מדרש  מצומצם של ברי סמכא {אנונימיים מטעם עצמם-

"מדרש קהלת"} ולמקור ציטוט לא מזיק ברובו  העוסק בחכמת

החיים. אך הקריאה המבקשת לרדת לפשוטו של מקרא  אינה סובלת

מצב עניינים מעין זה . במהלכה קשה שלא להתרשם מקריאתו של

היחיד מעוצמת הרגשות והטיעונים ההופכים לעניין אישי מבחינתו של

המחבר{בהם שב ועולה עשרות פעמים המונח "אני"  }

הבנה זו מוליכה אותנו לדרך אחרת העשויה לשפוך אור בהיר יותר על

הטכסט ומתוכה לקבוע כמה מסמרות פרשניות הנוגעות למגילה זו.

המסירה הארוכה לאורך השנים גרמה לטעויות הנוסח-ניתן את דעתנו

גם להן 

קהלת פרק ד

 וְשַׁבְתִּי אֲנִי, וָאֶרְאֶה אֶת־כָּל־הָעֲשֻׁקִים, אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים, וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם, וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ, וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם׃ ² וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת־הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ; מִן־הַחַיִּים, אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה׃ ³ וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם, אֵת אֲשֶׁר־עֲדֶן לֹא הָיָה; אֲשֶׁר לֹא־רָאָה אֶת־הַמַּעֲשֶׂה הָרָע, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃ ⁴ וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת־כָּל־עָמָל, וְאֵת כָּל־כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה, כִּי הִיא קִנְאַת־אִישׁ מֵרֵעֵהוּ; גַּם־זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ׃ ⁵ הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת־יָדָיו, וְאֹכֵל אֶת־בְּשָׂרוֹ׃ ⁶ טוֹב מְלֹא כַף נָחַת; מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ׃ ⁷ וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה הֶבֶל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃ ⁸ יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי גַּם בֵּן וָאָח אֵין־לוֹ, וְאֵין קֵץ לְכָל־עֲמָלוֹ, גַּם־עֵינָיו (עֵינוֹ) לֹא־תִשְׂבַּע עֹשֶׁר; וּלְמִי אֲנִי עָמֵל, וּמְחַסֵּר אֶת־נַפְשִׁי מִטּוֹבָה, גַּם־זֶה הֶבֶל וְעִנְיַן רָע הוּא׃ ⁹ טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן־הָאֶחָד; אֲשֶׁר יֵשׁ־לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם׃ ¹⁰ כִּי אִם־יִפֹּלוּ, הָאֶחָד יָקִים אֶת־חֲבֵרוֹ; וְאִילוֹ, הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל, וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ׃ ¹¹גַּם אִם־יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם; וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם׃ ¹² וְאִם־יִתְקְפוֹ הָאֶחָד, הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ; וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ, לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק׃¹³ טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם; מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, אֲשֶׁר לֹא־יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד׃ ¹⁴ כִּי־מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹךְ; כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ׃ ¹⁵ רָאִיתִי אֶת־כָּל־הַחַיִּים, הַמְהַלְּכִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; עִם הַיֶּלֶד הַשֵּׁנִי, אֲשֶׁר יַעֲמֹד תַּחְתָּיו׃ ¹⁶ אֵין־קֵץ לְכָל־הָעָם, לְכֹל אֲשֶׁר־הָיָה לִפְנֵיהֶם, גַּם הָאַחֲרוֹנִים לֹא יִשְׂמְחוּ־בוֹ; כִּי־גַם־זֶה הֶבֶל וְרַעְיוֹן רוּחַ׃ ¹⁷ שְׁמֹר רַגְלֶיךָ (רַגְלְךָ), כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל־בֵּית הָאֱלֹהִים, וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ, מִתֵּת הַכְּסִילִים זָבַח; כִּי־אֵינָם יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת רָע׃

נסמן תחילה תיקוני טכסט,כפילויות קשיים   וסתירות.

 וְשַׁבְתִּי אֲנִי, וָאֶרְאֶה אֶת־כָּל־הָעֲשֻׁקִים{ניקוד לא נכון של המסורה צריך להיות עשקים בפתח ואז יש משמעות למצלול }, אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים, וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם{כפל נוסחה באותו המשפט}, וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ, וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם׃ ² וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת־הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ; מִן־הַחַיִּים, אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה{נפלה הא  צ"ל עד הנה }׃ ³ וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם, אֵת אֲשֶׁר־עֲדֶן{נפלה היוד-צריך לקרוא עדיין} לֹא הָיָה; אֲשֶׁר לֹא־רָאָה אֶת־הַמַּעֲשֶׂה הָרָע, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃ ⁴ וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת־כָּל־עָמָל, וְאֵת כָּל־כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה, כִּי הִיא קִנְאַת־אִישׁ מֵרֵעֵהוּ; גַּם־זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ{מבטל את דבריו הראשונים בפס }׃ ⁵ הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת־יָדָיו, וְאֹכֵל אֶת־בְּשָׂרוֹ׃ ⁶ טוֹב מְלֹא כַף נָחַת; מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ׃{סתירה לפס קודם } ⁷ וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה הֶבֶל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃ ⁸ יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי גַּם בֵּן וָאָח אֵין־לוֹ, וְאֵין קֵץ לְכָל־עֲמָלוֹ, גַּם־עֵינָיו (עֵינוֹ) לֹא־תִשְׂבַּע עֹשֶׁר; וּלְמִי אֲנִי עָמֵל, וּמְחַסֵּר אֶת־נַפְשִׁי מִטּוֹבָה, גַּם־זֶה הֶבֶל וְעִנְיַן רָע הוּא{ מבטל את דבריו הראשונים בפס} ׃ ⁹ טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן־הָאֶחָד; אֲשֶׁר יֵשׁ־לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם׃ ¹⁰ כִּי אִם־יִפֹּלוּ, הָאֶחָד יָקִים אֶת־חֲבֵרוֹ; וְאִילוֹ, הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל, וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ׃ ¹¹גַּם אִם־יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם; וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם׃ ¹² וְאִם־יִתְקְפוֹ הָאֶחָד, הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ; וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ, לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק׃¹³{איך כל זה קשור לפס 8?} טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם; מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, אֲשֶׁר לֹא־יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד¹⁴ כִּי־מִבֵּית הָסוּרִים{התארכה היוד צריך לקרוא סירים} יָצָא לִמְלֹךְ; כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ׃{נראה לא שייך כלל למקומו} ¹⁵ רָאִיתִי אֶת־כָּל־הַחַיִּים, הַמְהַלְּכִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; עִם הַיֶּלֶד הַשֵּׁנִי, אֲשֶׁר יַעֲמֹד תַּחְתָּיו ¹⁶ אֵין־קֵץ לְכָל־הָעָם, לְכֹל אֲשֶׁר־הָיָה לִפְנֵיהֶם, גַּם הָאַחֲרוֹנִים לֹא יִשְׂמְחוּ־בוֹ; כִּי־גַם־זֶה הֶבֶל וְרַעְיוֹן רוּחַ {מבטל את דבריו הראשונים בפס }׃ ¹⁷ שְׁמֹר רַגְלֶיךָ (רַגְלְךָ), כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל־בֵּית הָאֱלֹהִים, וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ, מִתֵּת הַכְּסִילִים זָבַח; כִּי־אֵינָם יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת רָע׃{לא ברורה בכלל כוונת כל הפס האחרון }

{הכותב פותח באג'נדה  :}

וְשַׁבְתִּי אֲנִי, וָאֶרְאֶה אֶת־כָּל־הָעשקים, אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים,  {וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם}, וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ, וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם׃ ²

 וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת־הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ; מִן־הַחַיִּים, אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה{עד הנה}׃ ³ וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם, אֵת אֲשֶׁר־עֲדֶן{עדיין} לֹא הָיָה; אֲשֶׁר לֹא־רָאָה אֶת־הַמַּעֲשֶׂה הָרָע, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃ ⁴ 

וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת־כָּל־עָמָל, וְאֵת כָּל־כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה, כִּי הִיא קִנְאַת־אִישׁ מֵרֵעֵהוּ;

זו  היא התפיסה העיקרית העומדת בבסיס כל רעיונות  המחבר . 

לאורך כל המגילה אין הסתירות ,לדעתינו , באות להביע  את דעתו

ההפכפכה של המחבר אלא הוא  עצמו מביא את התפיסות  

ההפוכות הרווחות בקרב העם והאליטות –על מנת  לבטא את

תסכולו מ"חכמת החיים" מהאבסורד שבה מהפרדוקסים שהיא

יוצרת  מקלישותה ומקלישאות אשר לדידו באים  לשרת אך ורק

את  צרות העין והקנאה של איש ברעהו.

כעת מוצגות בפני הקורא אותן תפיסות עממיות כיאסטיות  :

גַּם־זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ׃

 ⁵ הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת־יָדָיו, וְאֹכֵל אֶת־בְּשָׂרוֹ׃-תפיסה  א

 ⁶ טוֹב מְלֹא כַף נָחַת; מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ׃ ^תפיסה ב 

תפיסה א מנסחת את עצמה כך  : עבודה!פעולה !הבוז לבטלה .

ובניגוד אליה:איזי..תן לקחת את החיים בשקט., אני פה בשביל

להנות מהחיים  }

וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה הֶבֶל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃{עוד דוגמאות}

 ⁸ יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי גַּם בֵּן וָאָח אֵין־לוֹ, וְאֵין קֵץ לְכָל־עֲמָלוֹ, גַּם־עֵינָיו (עֵינוֹ) לֹא־תִשְׂבַּע עֹשֶׁר; וּלְמִי אֲנִי עָמֵל, וּמְחַסֵּר אֶת־נַפְשִׁי מִטּוֹבָה,-

פיתוח של הרעיון ההדוניסטי  בפסוק ו.-תפיסה ב   

 גַּם־זֶה הֶבֶל וְעִנְיַן רָע הוּא׃{ומתחבר לזה היפוכו}

 ⁹ טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן־הָאֶחָד; אֲשֶׁר יֵשׁ־לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם׃ ¹⁰ כִּי אִם־יִפֹּלוּ, הָאֶחָד יָקִים אֶת־חֲבֵרוֹ; וְאִילוֹ, הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל, וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ׃ ¹¹גַּם אִם־יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם; וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם׃ ¹² וְאִם־יִתְקְפוֹ הָאֶחָד, הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ; וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ, לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק׃ ¹³- תפיסה א

שים לב לרמת הניסוח של הדברים  המצביעה על "ציטוט" ולא "כוונה" . כוונת המחבר לעולם מנותקת מהרצף ובאה  במילים: "אני"  או "גם זה" כך נוצר הניתוק בין המחבר לדברים שאותם הוא מביא

ולכן בניגוד לתפיסה הרווחת -קהלת אינו  באמת סבור שטובים השניים מהאחד. לדידו מדובר ב"חוכמה" כמו כל ה"חוכמות" שאנשים אוהבים לזרוק על החיים. ואינם אלא ביטוי לתפיסה א {הכסיל חובק את ידיו}

{כעת מציג סתירה חדשה : המשל  אומר }

 טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם; מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, אֲשֶׁר לֹא־יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד׃

 ¹⁴ כִּי־מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹךְ;- כמו שאומר בהמשך בפרק ז : כִּי כְקוֹל הַסִּירִים תַּחַת הַסִּיר, כֵּן שְׂחֹק הַכְּסִיל   , כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ-

טעה ככל הנראה המעתיק- המוסר בשורה .ה"כי" הזה שייך לשורה מתחתיו

 ¹⁵ רָאִיתִי אֶת־כָּל־הַחַיִּים, הַמְהַלְּכִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; עִם הַיֶּלֶד הַשֵּׁנִי, אֲשֶׁר יַעֲמֹד תַּחְתָּיו׃ כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ ¹⁶ –כאן מקומה הנכון של הפיסקה. -משחק מילים על רש יורש ורש עני

{והמסקנה}

 אֵין־קֵץ לְכָל־הָעָם, לְכֹל אֲשֶׁר־הָיָה לִפְנֵיהֶם, גַּם הָאַחֲרוֹנִים לֹא יִשְׂמְחוּ־בוֹ; רבותיי ,ההסטוריה חוזרת ולא לומדים ממנה דבר 

ובסך הכל רצה לומר הקהלת כי מי שאומר שטוב ילד חכם ממלך טיפש מתעלם מהעובדה שגם מלכותו של החכם לא מונעת את הטיפשות של הדור הבא משום שאף אחד לא מביט אחורה להבנה.   

כִּי־גַם־זֶה הֶבֶל וְרַעְיוֹן רוּחַ ^{}{אבסורד חדש:}}

¹⁷ שְׁמֹר רַגְלֶיךָ (רַגְלְךָ), כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל־בֵּית הָאֱלֹהִים, וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ,

מִתֵּת הַכְּסִילִים זָבַח; כִּי־אֵינָם יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת רָע

ביקורתו של הקהלת על מאמר אלו שמאמינים כי "שומר פתאים ה"       

...

לסיכום: בקריאה זו ביקשנו לזקק את קולו של הכותב בתוך מילותיו  

המגלות  פנים לכאן ולכאן . אין בקריאה זו הכוונה חד משמעית לקריאות

דומות בהמשך הפרשה אלא יש  להמשיך ולחפש את אותה כוונה אחדותית

שציינו כאן ואשר בהחלט ניתן לזהות ולאתרה לאורך כל המגילה,עם זאת

כדאי  לשים לב  להתנסחותו הפרוזאית המשתנה   של

המחבר -בכמה פרשות. {כפי שלמשל ניתן מייד לחוש  בפרק יא :

"שמח בחור" וכו}

ובתוך כך תתגלה  לקורא  יצירה  סטואית ,אירונית ושנונה

פרי עטו של יהודי משכיל , סופר{במובן שקיבל השכלת סופרים }

לא צעיר, שהיה בקי ברזי התרבות העולמית{יוונית,ארמית } של

זמנו. הבחירה באנונימוס האלוהי{ האל מוזכר פעמים רבות אך

ללא הספציפיקציה היהודית} משקפת  קרוב לוודאי את סביבתו

הרב-תרבותית ועולמו הרוחני  של הכותב. ומעידה על מושבו מחוץ

לתחומי הארץ. השערה המתחזקת   מתיאור מעשה המלך

בירושלים{פרק ב} ומהבחירה החוזרת  במונח  "מלך ישראל

בירושלים"  המציינת תפיסה שאינה ארץ  ישראלית  

{בניגוד לתפיסת החסידים  שכל הארץ היא ארצם של היהודים ולא

רק יהודה} ומכאן מתברר גבולה התחתון של כתיבת היצירה

{ לפני הופעת החשמונאים .לא אחרי 190 לפנה"ס }