יום רביעי, 6 בינואר 2016

כבשת הרש?






שמואל ב יא

א וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יוֹאָב וְאֶת-עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל-רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם.  {ס} ב וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל-גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד.  ג וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא-זֹאת בַּת-שֶׁבַע בַּת-אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי.  ד וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשָׁב אֶל-בֵּיתָהּ.  ה וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי.  ו וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל-יוֹאָב שְׁלַח אֵלַי אֶת-אוּרִיָּה הַחִתִּי וַיִּשְׁלַח יוֹאָב אֶת-אוּרִיָּה אֶל-דָּוִד.  ז וַיָּבֹא אוּרִיָּה אֵלָיו וַיִּשְׁאַל דָּוִד לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם וְלִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה.  חוַיֹּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ וַיֵּצֵא אוּרִיָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ.  טוַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל-עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְלֹא יָרַד אֶל-בֵּיתוֹ.  י וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר לֹא-יָרַד אוּרִיָּה אֶל-בֵּיתוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אוּרִיָּה הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא מַדּוּעַ לֹא-יָרַדְתָּ אֶל-בֵּיתֶךָ.  יא וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל-דָּוִד הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל-בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם-אִשְׁתִּי חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם-אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה.  יבוַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אוּרִיָּה שֵׁב בָּזֶה גַּם-הַיּוֹם וּמָחָר אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיֵּשֶׁב אוּרִיָּה בִירוּשָׁלִַם בַּיּוֹם הַהוּא וּמִמָּחֳרָת. יג וַיִּקְרָא-לוֹ דָוִד וַיֹּאכַל לְפָנָיו וַיֵּשְׁתְּ וַיְשַׁכְּרֵהוּ וַיֵּצֵא בָעֶרֶב לִשְׁכַּב בְּמִשְׁכָּבוֹ עִם-עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְאֶל-בֵּיתוֹ לֹא יָרָד.  יד וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל-יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה.  טו וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר  הָבוּ אֶת-אוּרִיָּה אֶל-מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת. 


קושי הגדול שעוד לא התייחסו אליו  הוא כמובן הסתירה הגדולה שיש בסיפור הזה לדברי התורה{אחת מיני כמה המתגלות בספרי הנביאים } דברים כב: כב כִּי-יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם-אִשָּׁה בְעֻלַת-בַּעַל, וּמֵתוּ גַּם-שְׁנֵיהֶם--הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם-הָאִשָּׁה, וְהָאִשָּׁה; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִיִּשְׂרָאֵל......נו??!!!!!!!!!!!!!!!?? כאן יש לי מחלוקת עם רבות מן הדעות במחקר הפוטרות את הקושי באנכרוניזמוס . כלומר שספר דברים נכתב ונערך אחרי ספרי שמואל. ואף על פי שעדויות רבות לדבר דווקא כאן -אין זה ממין העניין. כיוון שמבט מעמיק יותר מעלה כי נוסח החוק בדברים. הלינגוויסטיקה שלו מעידה כי מדובר בחומר קדום {קויפמן טוען "קדום מאוד} וגם מבדיקה השוואתית עם טכסטים מתרבויות מקבילות עולה כי "חוק הניאוף" היה מקובל ברוב חלקי המזרח הקדום. אז איך המספר מוציא לנו פה את המלך ואת האישה חתן וכלה?!ומדוע אין שם לאשה הנואפת עם דויד?
בת שבע הוא ייחוס לא שם (!)..מדוע ממשיכים הכתובים לפרט את העץ המשפחתי (בת אליעם)?וכיצד מכל נשות המלך הפכה היא הנואפת להיות אימו של יורש העצר..?
המפתח לפתרון כל השאלות הללו נמצא בבראשית לח תמר ויהודה.
שם נקראת אשתו של יהודה(דויד?) בת שוע .
שוע הוא אציל כנעני ובתו (על פי הסופרים) אינה נקראת בשם פרטי אלא בייחוס כיוון שהיא...זרה.ממוצא זר.
בת שוע-היא בתו של שוע.בת שבע היא בתו של שבע .וריאציה ישראלית לשם הכנעני .( מקבילה מעניינת להשערה הזאת היא המחשבה הקושרת את שבע לשבע המפורסם כמורד בדויד וכו..)אז בת שבע היא כנענית ואילו ובת אליעם היא היא אשתו של אוריה החיתי(זאת אומרת שבמקור היה כתוב בת אליעם אשת אוריה החיתי ללא ההקדמה @״בת שבע״).יש לנו עסק כאן עם 2 נשים .ואכן אם נביט בשני הפרקים נראה כי מה שגורם לנו להבין כי בת שבע היא אשתו של אוריה היא אותה ההקדמה שעליה בדיוק שאלנו מדוע יש להרחיב את הפירוט של הייחוס(בת שבע בת אליעם ).לסיכום: המקור מספר על בת אליעם אישה ממוצא זר אשתו של אוריה החיתי .חוקי התורה כמובן שאינם נוגעים להתנהלות מול הנשים הנכריות(ראי פרשת כי תצא) כך שהסיפור ״יוצא בסדר״ עם החוקים .מעבר לכך בת אליעם אינה בת שבע על פי המקור אלא חיבור מדרשי מאוחר(שניתלה בגניאולוגיה של פרק כג ומטרתו להעמיק את גודל הסליחה מול החטא..)במקור בת שבע מפציעה לראשונה כאמו החוקית של יורש העצר בספר המלכים .